"You've got no love, and you're with the wrong man, it's
time to move your body"

לפעמים אני מרגישה שהעולם הופך את החיים שלי לסוג של בדיחה
חולנית. כאילו הכל מסביב הוא לא יותר מאשליה, ורק תמונת החיים
שאני נמצאת בה עכשיו היא המציאות הקיימת.  כששמעתי את השורות
האלה מהרדיו של עמית, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הוא שכב
מעליי, ערום כמעט לגמרי ועיניו עצומות, ונישק את צווארי. החדר
היה חשוך ונעול. אפשר היה לשמוע את אמא שלו צועדת במטבח. ואת
הנשימות שלו. עמית היה עסוק בשלו, ובראש שלי השורה הזו המשיכה
להדהד. תהיתי אם גם בו השורה עוררה גיחוך פנימי. כי אהבה אין
כאן. ואת חוסר האהבה אנחנו חוגגים.
אולי בעצם הוא לא חשב על זה.
קמתי והלכתי.

"Well maybe there's a god above, but all I've ever learned
from love, was how to shoot somebody who outdrew you"

ברור שאחרי זה לא דיברנו. מדי פעם הייתי רואה אותו, ליד מכונת
צילום או בשולחן לידי. הרי זה לא שאנחנו לא מדברים כעיקרון,
פשוט אין לנו מה להגיד, אז התמסרנו למחוות סתמיות של אמירת
שלום. אתם יודעים, הטייה של הראש, או חצי חיוך, או סתם מבט
משתהה שמעיד על הכרות מסוימת. כבר די התרגלתי לקיום שלו בעולמי
כסוג של רהיט. רהיט כזה שיש לכולם, לא ייחודי מדי, משהו
שהזמנתם מקטלוג והרכבתם בבית כי מישהו מכר לכם חלום, אבל בסוף
לא יצא מה שרציתם.
ויום אחד, אחרי שכבר סימנתי וי על המחווה הסתמית היומית שלי
כלפיו, עמית הפתיע אותי. במילים. "יש לך חמש דקות?" שאל.
תמיד אמרו לי שיש לי ארשת פנים עסוקה. לדעתי זאת הסוואה
שפיתחתי בצבא, בשנתיים של עשיית כלום במצטבר תמורת שכר סמלי
משהו. "כן, אפילו שש אם אני אוהב את מה שיש לך להגיד". "פשוט
מתחיל להיראות לי אדיוטי כל הקטע הזה, כאילו אני מתחמק ממך, או
את ממני, או משהו כזה. אני רוצה שתסבירי לי מה לא בסדר."
טעיתי. באף שלב במערכת היחסים התמוהה והחפוזה שלנו, לא עצרתי
לרגע לחשוב שאולי אני היחידה שמרגישה שמשהו לא בסדר. היה ברור
לי שאנחנו בתוך הבלבול ביחד. ולא היינו.
"הכל בסדר", אמרתי. "למה אתה מתכוון?"
"לכלום."
וחזרנו למחוות הסתמיות. עם הזמן כבר עברנו להתעלמות, גם אם לא
מופגנת במיוחד. עמית הפך מרהיט לקיר.
יום אחד הוא פשוט נעלם. אני לא בטוחה שהוא נעלם ביום שהבחנתי
בכך. אולי הוא לא היה בסביבה כבר כמה ימים ורק ביום ההוא שמתי
לב להיעדרו. אבל הנקודה היא, שיום אחד הוא כבר לא היה שם. וגם
לא ביום למחרת. ולא בזה שאחריו.
תהיתי איפה הוא, ואם הוא חוזר. ובעיקר תהיתי למה אכפת לי. עמית
היה לא יותר מפסטיבל שנאה עצמית בשקל. אז למה כל כך מוזר לי
שהוא לא בסביבה. ולמה מצאתי את עצמי, אחרי שבועיים בערך של
היעלמות, בכניסה לבית שלו.
ולמה מצאתי את עצמי, חצי שעה אחר כך, במיטה שלו.
בלי אהבה, ועם הגבר הלא נכון. והפעם, נשארת.






"If songs were lines in a conversation, the situation would
be fine"


הציטוטים באדיבות רובי ויליאמס, לאונרד כהן  וניק דרייק