יושבת היא בשקט
בנה הקטן על ברכיה,
מוחה דמעה חרישית - מחשבת ימיה,
איך בין רגע-העולם חרב,
אלוהים מחליט לקחת, וחותך בכאב.
והיא כ"כ רוצה לצרוח - למה? למה דווקא לה?
אך היא נותרת שותקת,כל כך קטנה,חסרת אונים אל מול גורלה.
והוא מביט בעיניו המלאות תום -
והיא יודעת - היא כבר לא תהיה כאן ,לגונן, להקיפו בחום.
הוא מסתכל בה, ומבטו שואל -
אמא, מדוע העצב בעיניך כה רב?
והיא עדיין שותקת,
מוחה דמעה חרישית,
ובסתר לבה מודה -
אכן היום, הסרטן גבר וניצח אותה בקרב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.