"וכשלכולם כבר נמאס לנסות להיות מיוחדים,
הם עזבו את זה וחזרו להיות מה שהיו פעם.
ואז באה ההארה"
שקוד הייתי על ניקיון עדשת מצלמתי, משתדל לנפות הרחק ככל שאוכל
את שערת החתול שדבקה בה. מלאכה זו העסיקה אותי לזמן ממושך ואף
על פי כן לא סבלתי ממנה. אפילו נהניתי מעט, ובוודאי שנהניתי
יותר מכשאנוס הייתי לפנות גוויות מחדרי שרותים ומקלחות
בג'לבוסיקן. בג'לבוסיקן למדתי לראשונה בחיי כיצד צריך אדם
להשתמש בקדקודו וכיצד מסירים שיער חתולים מעדשת מצלמה.
חתולים אין ספור היו בג'לבוסיקן, ומנהג מוזר הם רכשו לעצמם,
להיטפל למצלמות התיירים והכתבים שמילאו באין מפריע / סיבה את
האזור. גם בקדקודי למדתי להשתמש שם, כאמור, וזה אף היה השיעור
היותר חשוב. החיילים היותר וותיקים ששהו שם ערכו מתוך שעמום-
ובנוסף, מתוך מחסור באקדחים אישיים נוחים- תחרויות שכונו בפי
"headbangers ball" ובפיהם "נגחות". הסיפור פשוט- שניים ישובים
על כיסאות, פנים אל מול פנים, כאשר אחד מהם הוא בדרך כלל שועל
מנוסה במשחקים מסוג זה. בהינתן האות עליהם לנגוח בעצמה זה
במצחו של זה. מפסיד מי שמדמם או נופל מהכיסא ראשון. המנצחים
היו זוכים, בדרך כלל, בסכום כסף נכבד אך גם בקושי מסוים לספור
אותו. כאשר אני נצרכתי להשתתף בתחרות מעין זו, התמרמרתי בתחילה
וטענתי כנגדם: "אך אני רגיש, מצחי עשוי להתבקע!". הם רק חייכו
ואמרו שיהיה זה נפלא אם חזוני יתממש, משום שמעודם לא חזו במצח
מתבקע. גם להם היה מוח שנפגע מהמשחק האלים, אך הם גררו אותי
לזירה ולא אפשרו לי להתחמק. מולי ניצב אדם בשם שאינני מצליח
להיזכר בו יותר, אך דומני שמקורביו כינוהו "ביבי", על שם
איזושהי דמות היסטורית. ביבי זה היה חסון, בעל מבט נוקב,
והחשוב מכל- מצח גבוה ואימתני, שאיים עלי ועל המשך חיי כסטודנט
למדעי המחשב.
בהינתן אות ההיכון, חשתי כי קיצי קרב. קיצי היה החתול החביב
ביותר בכל ג'לבוסיקן. כאינסטינקט מולד קראתי "חתול!" עם קריאת
ה"נגח!", ומצחו של ביבי סטה ממסלולו באמצע התנופה כדי לחזות
בפלא המדווח. מצחי ניצל, והחיילים שראו ששכלי חזק מגולגולתי
כינוני מאותו יום "פרופסור", אך עד שאקבל את התואר הנכסף ממקום
יותר מהוגן אני מסתייג ממנו.
בשלב מוקדם יותר הזכרתי שבג'לבוסיקן נאלצתי לפנות גוויות מחדרי
חדרים: ובכן, זה לא לגמרי מדויק. הסיפור האמיתי הוא שבשל המכות
הרבות שספגו אותם חיילים במצחיהם, התפתחה אצלם רגישות למאמץ
ריכוזי גבוה, ולכן לעתים, כששהו בשירותים, הייתה נשמעת מכיוונם
זעקה קטועה, ואז ידוע ידענו שאותו פלוני התעלף מחמת המאמץ וכעת
עלינו לפנותו. למרות שלא היו אלה גוויות של ממש, פינוי אותם
אנשים לא היה נעים כלל וכלל, בעיקר בהתחשב במעשיהם בזמן
התעלפותם.
- - - - שקוד הייתי על ניקיון עדשת מצלמתי, משתדל לנפות הרחק
ככל שאוכל את שערת החתול שדבקה בה, כאשר נכנסה אישתי לחדר
החושך ושאלה בספק תמימות ספק עורמה: "שרפתי לך את כל התמונות
עכשיו, מה?"
|