אוקיי, בוא נראה. אני אקח כמה רעיונות שיש לי, אקלף אותם,
אקצוץ אותם דק-דק ואניח אותם בצד.
רגע, זה אולי נראה כאילו אני מכין סלט מטאפיזי, אבל לא. זה רק
בראש שלכם. מה שאני עושה זה מנחה אתכם בתהליך הכנת סלט מילולי.
הבא נחזור לכך:
איש הולך דרך שביל בפארק. הוא לובש מעיל קשמיר שחור וצעיף
אפור. מישהו בטח חושב שהאיש הזה חשוב. האיש מפנטז על הלפ-טופ
שלו; שעומד על השולחן בבית, מזמזם כמו מכונה לעינוי חרקים ועמל
כדי להוריד סרט פורנו נחשק במיוחד. כל זאת בזמן שהאיש מתהלך לו
בפארק - לא שותף לדבר עבירה.
בפנטזיה, הזיכרון של האיש והתפיסה האינטואיטיבית שלו לגבי
המחשב מתערערים. המחשב מתפצל לשניים: החומר והפונקציה.
הפונקציה מתפצלת לשניים: הפונקציה המיידית והפונקציה העקיפה -
הפסיכולוגית, אם תרצו.
האיש מתחלק לשניים: האיש כחומר והאיש כדמות בסיפור שלי. הוא
רואה אותי. מסתכל עלי. מביט בי. הוא יודע מה אני עושה לו. שני
דברים: אני ממציא אותו מחדש על הדף ואני מרגיז את החוש האסתטי
שלו מחוץ לדף. "מי הבטלן הזה?" הוא חושב. "ואיך הוא מעז לכתוב
עלי?"
אל תדאג איש נכבד, בזה שהפכתי אותך לדואלי, גם נתתי לך את הכוח
להחזיר אש. במשפט אחד גם אתה חילקת אותי לשניים: המספר ודמות
בסיפור שמחוץ לסיפור.
זה לא מספיק לו. הוא ניגש אלי ושולף אגרוף ללסת שלי. הראש שלי
מתנער כמו קופת חיסכון ריקה. האלכוהול מהמם את הכאב. האיש אוחז
באגרוף הפצוע שלו ונסוג.

נשים את זה בצד. הסלט ידרוש עוד מרכיבים. עוד מילים. מילים הן
הרקמות של הרכיבים מהם הסלט הזה עשוי. הדבר הבא. נקודתיים.
כשאתה חי מחוץ לחיים, כשאתה מנסה לתאר את הרעב שלך והוא רגש
חזק פחות מהרגש של הצורך לספר עליו, זה לא בהכרח מספיק. כשאתה
גם גר בבניין נטוש, מקבץ נדבות וגונב מההורים - זה עדיין לא
בהכרח מספיק. אבל כשאתה הופך לאיש אבטחה בשגרירות של הארץ
'אתה' שאומר לך שאתה לא יכול להיכנס כי אתה מסריח ושיכור וגס
רוח ואתה יודע שזה רק תירוצים, רק שנאה עצמית, כי האמת היא
שאתה לא יכול להיכנס וזו הסיבה שבגללה אתה לא יכול להיכנס -
כשדברים הופכים לסיבות של עצמם - אז.
הכל מתיישר לקו רוחב אחד. דברים כמו 'היקום', 'גנטיקה',
'מוסר', 'סיגריות', 'שפשפת' 'חוסר המשמעות' מפסיקים להכיל אחד
את השני או להיות קודמים אחד לשני באיזה סדר או מדרג. הם
הופכים למקבילים ושווי ערך.
ואז אתה עלול למצוא את עצמך עם זיכרון דומה לזה. נקודתיים.
הבחור הזה שאתה יושב לידו מסריח מסיגריות כל כך שאתה נחנק וזה
קר על המדרכה המזוינת הזאת. אור בחלון בקומה השלישית ואתה כמעט
מרגיש את החמימות על הלחי שלך. הסיפור שאתה תכתוב יהיה שונה
לגמרי מהסיפור שכתבת אבל תהיה לו אותה התחלה ואותו סוף. הקרקע
מתחתייך - יש חום ביסודה, אתה חייב לנסות לשקוע עמוק יותר לתוך
האבן, לינוק מהאהבה שחבויה בתוך רחוב לילי בתל אביב. אתה חושב
שהוא גנב לך את המזרון - ההומלס פה שהוא לא אתה - ולא אכפת לך,
אתה רק רוצה שהוא לא ישתין עליו הלילה כי אתה תיקח אותו בחזרה
מחר. מישהי נמשכת לחלון ואתה מדמיין פיסת בצק מהבורקס שלה
נושרת, כמו עלה מעץ דובדבן, על שד לבן ורך. אתה מנשק את האדמה
ומרגיש דה-ז'ה-וו ומחליט שכל החיים שלך היו מעגל אחד במקום,
תנועת בלט אלגנטית ונואשת - מעולם לא הייתה לך יותר מסיגריה
אחת -תמיד ישבת כאן. אתה חושב שאתה יודע שאם תתפקח ותרצח חתול
ותשכיב אותו ליד הגנב, הוא לא יקח לך את המזרון יותר כי הוא לא
נולד בארץ הזאת ולכן תמיד ירגיש אשם ודחוי.

זהו, עכשיו מערבבים.
אני יוצא מהדירה ונועל אותה פעמיים - באותה מידה זה היה יכול
להיות 'הוא' - אני רק מנסה לבלבל את הרוחות הרעות. שם את
המשקפיים בנרתיק, מכסה אותם בשלייה לשפשוף עדשות וסוגר נרתיק -
רוטט מציפייה לאוננות וירטואלית.
יורד במדרגות ומדליק סיגריה. מחזיר חפיסה לכיס במעיל ואת המצית
לכיס אחר. נכנס לפארק ורוח מסנוורת אותי. מתהלך לי.
"מי זה שם?" אני חושב ומתקרב. "מה הוא רושם?"
הוא חושב שהוא יודע משהו. אני אתן לו משהו לחשוב עליו.
מאגרף אותו בצד של הסנטר. הוא נופל על הצד, מתכווץ לתוך עצמו
וממשיך לשרבט.
הוא יודע (אתה יודע. אני יודע. כולנו יודעים) שאני אנסה להפיק
איזו משמעות מכל זה. איזה נרטיב קוהרנטי. לחבר בין נקודות עם
העיפרון כדי שיצא ג'ירפה כמו שלימדו בגן. לחבר נקודות כדי שיצא
שקר. לא תודה. אני חושב שאוותר על הקינוח. חשבון בבקשה. הנה
דבר אחד שלא היה קלישאה - הסלט שאכלתם לא היה בריא.