נביט במפה, נמצא את הקיבוץ, לנחם אבלים זה "צריך".
"אפשר" לנסוע לכינרת בשבת, לחוף המקסים שאף אחד לא מתקרב אליו,
אבל לניחום אבלים "צריך" ללכת.
את מביטה במפה ולפתע שערך הופך שאטני. יש איזה סיפור כזה
במשפחה, על שינוי צבע השיער מרוב תדהמה. אני בודק בזריזות
במקרא, לראות מה כבר ראית שם שהשפיע עליך בכזאת צורה.
יש שם נחש, אמר לי וליוסי הערבי באוטו, לפני שבע- שמונה שנים.
אני אוהב לחשב שנים אחורה ולהרגיש שאני כבר חי המון זמן, שיש
לי זיכרונות קונקרטיים ורלוונטיים לכל נושא, עד כדי כך שאני
מתרעם בכל פעם שהורי מדברים על גילאים מהם אינני זוכר דבר או
על מאורעות אותם איני זוכר.
אז אל תביטו לאחור כי להסתכל לנופלים בעיניים עושה מזל רע.
הביטו לשולחים למלחמה בעיניים, דרשו מהם הוכחה מצולמת שאת
בניהם הם שולחים לחזית ראשונים, ורק אז צאו לקרב, בידיעה שזו
אכן מלחמת אין ברירה.
תודה.