החיים שלי, זה תסריט שידוע מראש. לומד, מקטר, נח. הרבה נח.
לבד, לבד, ושוב לבד. וכשבאה איזו גברת לחיים האלה, אז יש קצת
שינויים. הבעיה היא, שאני יודע בדיוק מה כבר יקרה, אז כלום לא
מפתיע אותי. יוצאים פעם אחת או יותר, היא מחייכת ומאושרת,
מספרת כבר לכל החברות שלה שהיא השיגה משהו מדהים.
אני בשלי - מנסה לשמור על איפוק, ומחכה לרגע הזה שכבר יבוא.
אני כזה פרנואיד, אפילו שאת אומרת לי, "תרגע, אין לך מה לדאוג,
אני שלך!"
ואז אני קם באיזה בוקר, מקבל הודעה בטלפון, שבה את מסבירה לי
בעיניים דומעות, איך שהכל התערבב לך בראש, את צריכה קצת לחשוב,
ואת מנסה לנחם אותי בזה שאת אומרת שאני באמת בחור נהדר אבל את
לא יכולה להיות איתי. וואו, ממש תודה.
ואצלי זה נמשך ככה בלי בעיה. לפני שבוע אמרה לי מישהי, שאני
נמוך מדי בשבילה, היום זאת ההיא, שאמרה לי שפגשה מישהו חדש
ומחר זאת את, שקוראת את זה עכשיו ואומרת, "איזה בחור מסכן".
אני ממש לא צריך את הרחמים שלכם, יש לי מספיק משל עצמי.
אז החיים זה סרט, אמרו את זה לא פעם. אבל לא לכל הסרטים יש
סוף טוב. אוי אלוהים, רק אם הייתי משחק בסרט כחול... |