מנחם יושב רפוי על הכיסא, בוהה במסך המחשב, ללא מענה. החלון
פתוח למחצה, הרוח החרישית והחזקה נכנסת, צוננת, מקפיאה.
עשן הסיגריה זוחל מחוץ לחדר, מיתמר מעלה לתוך הלילה האפור.
מנחם נושף את העשן מריאותיו וממלא אותן באוויר. מוזיקה חרישית
מתנגנת ברקע, מנחם שומע אבל לא מקשיב.
הוא לא מצליח לישון, סהרורי, אולי מותש. מתהפך בלילות, עד שהוא
מכריח את עצמו לקום מהמיטה ולעשן. הניקוטין חודר למוחו והופך
אותו לאדם אחר, מוחו פועל אחרת, מוחו שוכח.
האוויר הקר ממלא את החדר, עוטף את מנחם בשתיקה. עיניו אדומות,
אבל מנחם כבר נואש מלהיות עייף, הוא נהיה חסין בפני העייפות.
חוסר השינה מעביר אותו למצב פחות רגיש, קצת יותר מבוקר, קצת
יותר מרוחק.
כבר זמן מה, מנחם משמש כשדה-קרב בין התזזיות של הניקוטין לרוגע
המתמשך והאטום של חוסר-השינה התמידי, קרב שבעצם קיומו מאפשר
למנחם להמשיך להתקיים.
כל מי שראה את מנחם בשנים האחרונות שם לב להידרדרות, אבל
אף-אחד לא אמר לו כלום. כל חבריו לעבודה (הוא היה מעדיף לקרוא
להם "האנשים שעובדים איתי") שמו לב למצב הנפשי שלו, אבל לא היה
אכפת להם ממנו. גם כשהודיע שהוא יעבוד רק מהבית, אף אחד לא
התרגש או חשב שזה משנה.
מאז שעבר לעבוד בבית, מנחם הרגיש יותר טוב עם עצמו, כי לא היה
צריך להיות מזוייף יותר, לא היה צריך להעמיד פנים בעבודה.
ממילא חלה ירידה בתפוקת עבודתו, כך שבמספר שעות קטן היה יכול
לעשות את אותה כמות עבודה שעשה במשרד ביום רגיל.
אך לעבודה בבית היה חיסרון אחד בולט - מנחם היה לבד עם
מחשבותיו רוב היום, לבד עם הזיכרונות והכאב.
הניקוטין והעיניים האדומות נהפכו לחלק אינטגרלי משגרת חייו.
מנחם מתייאש מהמחשב, מכבה את הסיגריה ויוצא, בלי לכבות את
הרדיו.
הוא יורד לרחוב, עטוף במעילו, נושם את האוויר הקר. האור הקלוש
מהבהב מעל ראשו, צובע לעיתים את הלילה בכתום דהוי.
מנחם שם סיגריה בפיו. תמיד טען, כי בשעות הקטנות של הלילה,
בחוץ, יש לסיגריה טעם טוב יותר, ה"טעם האמיתי של הסיגריה". כל
שאר הפעמים שאדם מעשן, כך טען, הן רק כדי להיזכר באותו טעם
נשכח של סיגריה לילית ברחוב קר.
הוא הוציא את המצית והדליק אש. הוא החזיק למספר שניות את המצית
מול פניו, בהה באש וספג את החום המלאכותי שמקרינה לו המצית.
(באותו רגע תהה האם פניו נראים מושכים ומסתוריים, כפי שנראים
פנים מפורסמות בקולנוע בחשכת הלילה, אל מול אש קטנה). הוא
הדליק את הסיגריה, הטה את ראשו אחורה ובהה בכוכבים הבוהקים
קלות בחשכה.
הוא מחזיר את המצית לכיסו ומתחיל לשוטט ברחובות. מדי פעם פוגש
אדם אחר, המשוטט ברחובות ללא סיבה, כמוהו. הוא מושיט סיגריה
מודלקת לכל המבקש. מנחם אהב לחלק בנדיבות את הסיגריות המיובאות
שלו, מגרמניה. פעם קנה ממישהו כמה ארגזים מלאים סיגריות אלו
במחיר נוח, ומאז לא ראו את מנחם בלי 2-3 חפיסות בכיסיו.
בינו לבין שאר מטיילי הרחובות, האנשים שנוצרים את העיר בשעות
הקטנות של הלילה, ישנה איזו ברית, הבנה מסתורית של מהות העיר
בלילה.
לאחר זמן רב שהלך ברחוב, מעשן סיגריה אחר סיגריה, נושם אוויר
קר, קר מדי בשביל להיות נעים, מנחם חוזר על צעדיו ונכנס
למכוניתו. הוא נוסע בדרך שאותה הוא מכיר, מכיר אולי יותר מדי
טוב, דרך שחקוקה במוחו.
בלי משים הוא שולח ידו אל הרדיו, ועוצר את עצמו. הוא שולף קסטה
ישנה ומכניס אותה למערכת.
הקסטה מתחילה בדקה של שקט,  דקה שלא הקליטו עליה דבר, ואז
מתחיל הקול לו ציפה: בכי של תינוק.
הבכי הוא שלו, של מנחם, בכי מלפני עשרות שנים. בכי כמו של כל
התינוקות, כך נדמה, לא קורע-לב או צורם מדי.
מדי פעם שומעים פסיעות קטנות, ואז אחד מהוריו נכנס, מלטף
ומנשק, מרגיע בלחישות קטנות את מנחם הקטן. אז היה נפסק הבכי,
וניתן היה לשמוע את הצרצרים מחוץ לחדר. לאחר כמה דקות היה חוזר
הבכי, ואחד מהוריו היה נכנס, והריטואל היה חוזר על עצמו.
הרגש מתחיל לגבור על מנחם (המבוגר), והוא סוטה לצד הכביש כדי
להירגע. הוא בוכה מספר דקות בכי קטן, לאחר מכן שוטף את פניו
ויוצא מהמכונית. הוא הולך לכיוון שממנו בא, למקום אותו הוא
מכיר טוב, טוב מאוד. השעה כבר מאוחרת, אך לו לא איכפת יותר.
הוא הולך אל בית הוריו, הבית שהיה שלו פעם, המשפחה והחמימות
שהיו נחלתו בעבר.
הוא מגיע לבית, עוד לא עלתה השמש. הוא מסתכל על הבניין, לא מעז
להיכנס או לצלצל בפעמון. הוא מתיישב על המדרכה, נושם את אוויר
הבוקר הצלול והקריר, ומחכה שהם יבואו לקחת את העיתון.