לא אשכח את הרגע שעמדתי דום,לשמע הצופר,
ביום בו עמדתי מול הבורא, לכפר על חטאי,
דומם נטלתי את חפציי, ויצאתי אל הבלתי נודע.
ניצבתי בשנית מול אותה מערכה,
בעמדה קצת יותר שונה,
ליבי עצר, לשמע תוצאות הקרב,
כמה נפלתם? מי ומתי?

פניי צרובות השמש מלאות בעפר,
לא, זו לא אותה המלחמה.
עמדתי מלכת, ושאלתי, האם כיפרתי על כל עוונותיי?
יתכן שכן, כי אני חי.
ומה איתם? על אלה ששילמו בדמם?
זעמתי, וקראתי עליו אתגר,
ודרשתי מדוע המחיר כה יקר?
והשיב כאומר:שהדין כוון אליי,
אלייך ואל העם, נאמר ברעם,
אבל המחיר עדיין עוד יקר,

יום הדין עלינו ירד,על חטאי הרועה שחטא,
שנתן לצאנו מרמה, האדם הקטן שהושפל ונידחה,
האדם בצווארון הלבן שפשעו מוחלף במחיר האומה,
עוני,דלות,מחדלים בכמות,
זלזול באדם שהאל ברא,
נפש האדם,כנפש החיה,
ניצחון המילחמה שעברה,על עלי הדפנה,
עם עגל הזהב,הרועה בחוקיו היכה,
נטל הרועה מהאל במירמה.

אבק התמר בחולות המידבר,
לא כאן היה רצונו שנגווע,
מדוע חטאתם וחזרתם לכאן?
אי שם במידבר,שהוצאתי אותכם,
חזרתם לעגל הזהב,האם לא אדרוש,
במחיר יקר כמו בעבר?

למראה הזוועה,דם הנשפך כמים,
נערים חפים מכל,שילמו את המחיר עבור הרועה,
למראה הזוועה,האל בכה,כל רגב כל אבן,
היו ספוגות בדמעות זה שנפל,
האל נדם והשיב בדממה,ואמר:
ישלם הרועה,עבור המס שנגבה,
וגם האל הודה,שהמחיר שדרש,היה מעבר למה שציפה.
גם הוא כיפר, במאוחר, והודה שטעה.


                  מונולוג זה ניכתב כחודש לאחר השתתפותי
                  במלחמת יום הכיפורים