הוא לא יודע מה קורה איתו. לא מבין, לא שואל, לא מעניין אותו
בכלל. ועכשיו שיש לו סוף סוף משהו מיוחד, משהו להגיד, זה מתהפך
לו ומחליק לו מבין האצבעות כמו גרגרי חול.

היא לא יודעת כמה היא חשובה לו ואולי היא אף פעם לא תדע...
היא רק יודעת מה הוא שווה בשבילה.

ואם זה נשמע מבטיח הוא לא ציפה להרבה רק לחיוך ואולי מדי פעם
הסכמה לכוס קפה והוא חושב לעצמו אולי זו בקשה מוגזמת עבורה אך
עברו בעצם זוהי אהבה.

חיוכים מזוייפים, אימרות שלום לאנשים שונים וזרים אך לאהובה
היחיד דיי רק בנשיקה. נשיקה על השפתיים שתנוח הלשון גם אם זה
יום חשוב או סתם עוד יום כדי לישון היא עוד לא הבינה שאחד
כמוהו היא לא תמצא אף פעם בחייה.

לבסוף זה נגמר בשתיקה מוזרה אפילו מבט לא הקדישה לשניה.
והוא... הוא יושב שם ובוכה... בוכה על שלא ידע לומר "תודה"
לבורא.