"תהילים?" יד קטנה ומקומטת מזקנה פרצה אל תוך מרחב התודעה שלי
ואני התעוררתי בזינוק מאוד אחד מאותם נמנומים שכל כך אפינו את
יום ראשון בבוקר בשנה וחצי שעברו מאז התגייסתי, לאט חזרתי
להכרה של איפה אני ולמה, ונכנסתי לדיכאון הקרוי בפי רבים
שביזות יום א', הרמתי את הראש מנסה להבין מי רוצה ממני מה.
"תהילים?" שאל אותי שוב האיש שעמד מולי, הוא היה קטן מאוד
ומקומט מאוד עם זקן לבן ופרצוף מלוכלך, עמדתי לסרב לו כמו שאני
תמיד עושה, שנאתי קבצנים והם ממש אהבו אותי או ככה לפחות
חשבתי, כי תמיד הם באו אלי וזה גרם לי להרגיש חרא. אבל הפעם
היה משהו שונה בו. הסתכלתי על ידו המושטת, היו שם ערימה של
סיפרונים קטנים מצופים פלסטיק, הוא שוב שאל "תהילים?"
לא יודע למה אבל קניתי ממנו אחד, לא יודע למה, אני לא מאמין
באלוהים אבל אמרתי לעצמי, מה כבר יש להפסיד אם יש אלוהים צברת
נקודה, עם אין עזרת לאיש אחר.
אחרי כמה ימים הצוות התכונן לצאת לפעולה, בסך הכל זאת הייתה
העבודה שלנו, עברתי על הציוד, דבר אחרון שאני צריך בשטח זה
שמשהו לא יפעל לי פתאום, בעודי עובר על הכל נתקלתי בספרון
התהילים שקניתי, הפכתי בדעתי מה לעשות ולבסוף החלטתי לשים אותו
בכיס החולצה השמאלי שלי, עם כבר קניתי אותו לפחות נשתמש בו.
בדרך עלינו על מארב שמעתי שני צרורות מהירים והרגשתי משהו חם
בחזה.
התעוררתי אחרי יומיים וחצי בבית החולים, כשהרופא נכנס לחדר הוא
החזיק את ספר התהילים שלי  ושאל "את יודע מה זה?".
"כן" עניתי "זה מה שהציל אותי?".
הרופא צחק "הוא כמעט הרג אותך, עבדנו יותר זמן להוציא את שבבי
הפלסטיק מהחזה שלך מאשר את הכדור, בפעם הבא תיזהר" הוא זרק
לעברי את הספרון ויצא.
אני הסתכלתי על הספר המחורר וחשבתי לעצמי, אחרי זה עוד רוצים
להגיד לי שיש אלוהים?