בבוקר יום שבת
יושב במרפסתו,
מביט הוא אל הים
דועך במיתתו.
סינר קשר מותניו,
מגן מחום כוסו,
לוטש שוב את עיניו
לים בכעסו.
פוזל אל העיתון
בכתב שפת הגויים,
הים שופך קיטון
מימיו הם נגועים.
והם השניים, לאיטם,
בדמם מתבוססים,
הזקן והים
מול עיניי גוססים.
עיניו כשל הים,
פעם כצבע השמיים
אך כחול שם לא קיים,
בעיניים ובמים.
ביום קודר ומדכא,
הזקן, באה פטירתו,
רק הים עומד ומחכה
לבואה של מיתתו.



                                לזכר סבי
                            בלה גדליהו ז"ל