בערבות החשיכה,
כשאור גדול חונק, שורט אותך,
אתה נזכר בערבות הייאוש ושדות הכאב,
בחיוך ליצן וסוכר על מקל
ופוחד.

בערבות הימים ששמם - "אתמול"
אתה לוקח מקל וחופר בחול,
אתה נזכר באיש עם המעיל הגדול
עם כובע שמסתיר חצי פנים
וצלקת על השפה לזכר ימים,
אתה נזכר בו ולא מוציא מילה.

שפוף, כפוף, המקל כבר שבור
אך הינך עוד חופר, עוד קובר
ועיניך סרק.

בערבות התקופות שחולפות שעפות
אתה בולע חולות ומסתיר נשכחות, שמא?
אך עיניים שקרים הן לא יודעות
ושום כובע לא יסתיר אף אחת מן הצלקות.
תתרומם.