אני מביאה לכם סיפור אמיתי הישר מלוד,
המקום בו אני חיה,מנסה בו גם לשרוד.
העיר,אליה איש בממשלה לא מתקרב
וככה מרחוק נותנים לה להירקב.
אני חיה כאן, מאז פקחתי את עיניי,
ומרגישה שאוטוטו הכל יתחיל לקרוס עלי.
סירנות מסביב ואי אפשר לישון בשקט,
מנסה להתפלל, אך תוך כדי אני נחנקת
מהאבק...
שהשאירה עוד ניידת
העיר שלי כבר לא נחשבת חלק מהמולדת.
הראש עיר הכי מוצלח שהיה לנו, נפטר
ואין מי שיציל יותר את דור המחר.

פזמון:
העיר שלי גוססת,
לרסיסים היא מתנפצת,
נשארה עליה צלקת,
ואתם רק מסתכלים
העיר שלי כואבת,
מרגישה כבר לא נאהבת,
מיום ליום היא יותר נחרבת,
ואתם לא מגיבים.

אבא חוזר עייף מהעבודה, רוצה לנוח,
הוא מגיע הביתה, ומאבד ת'מצב רוח
רוצה לשטוף את הפנים, לרחוץ את הידיים,
אך זה לא אפשרי, כי סגרו פה את המים.
אבל שילמנו על הכל! מגיע לנו לשתות!
שמישהו יאמר זאת למנכ''ל של "מקורות"!
העיקר שכלבים ברחובות הם משקים
אך כשזה נוגע לאזרח הם מסתגרים ושותקים.
לאן הלך כל הכסף? (זו השאלה)
מתי יחזור כבר הכסף? (זו המשאלה)

פזמון.


עדיין מחכה ליום שבו יבוא הישע
שיציל את לוד ''עיר הפשע והרשע''
את הסחר בסמים,הנערים האלימים
הילדות,הקטינות שעומדות הן בצמתים
הריבים,
יהודים וערבים
שליפות הסכינים,
מהבגירים עד  הקטינים.
מחכה ליום שבו ...
לא אסתובב אחורה כל שלוש דקות
וזה מבלי לשמוע הד חזק של צעקות
של עוד ילד שנפצע,כשהוא ''הלך מכות''
ולא ימצאו כאן עוד שכונות של מצוקות
ושביום העצמאות יחדלו התהיות
''האם מה ששמענו זה זיקוקים או יריות''
רוצה שישנו כאן את הדרך לחיות
לכסות ולהשליך את האשפה בערימות
שנערמה ברחובות
ושעובדי העיריה יקבלו ת'משכורות...
ויוכלו לפרנס את כל הנפשות!
העיר שלי גוססת!



פזמון.




העיר שלי גוססת!
+ (פזמון).