[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יושי ינון מיטסו
/
שרה, אחותו

ערב. אני ואריה זוללים בבורגר קינג, כל אחד מאיתנו הזמין שני
דאבל וופרים מעוררי תאווה, חריפים עד לשד עצמותיהם, נוטפי
שומן. יש שני הבדלים עיקריים בין ההמבורגרים של הבורגר קינג,
וההמבורגרים של הרשתות האחרות. בורגר קינג גם טעים יותר, וגם,
למטה, בתחתית הלחמניה, יש שכבה עבה של מין שמן כזה עם טעם
מיוחד. מוזר קצת, אבל.. טוב, מיוחד. מן טעם לוואי של משהו. של
שמן. בכל מקרה, אנחנו אוכלים. אני כבר בסוף של השני, והוא לא
סיים את הראשון. הוא תמיד אכל לאט. סיימתי את שלי, והתחלתי את
שני מנות הצ'יפס הענקיות. הוא, בין נגיסה לנגיסה רבת כולסטרול,
לוקח עוד טבעת בצל אחת מהמאגר שהוא הזמין לעצמו, ובין לבין גם
שותה מהקולה, ובין לבין מספיק גם למלמל איזה משהו מוזר.
"אז אתה מבין, אני יושב שם בשירותים, וזה לידי כל הזמן דופק על
הדלת, כל הזמן, ואני צועק לו "תפסיק! תפסיק!", והוא לא מפסיק
החריאת הזה, ואני צועק לו "תפסיק!" (חתיכות בצל עפות לו מהפה,
ואני נרכן אחורה קצת כדי לא לעמוד להן במסלול) והוא לא מפסיק,
מה אני אמור לעשות. סיימתי לחרבן, ויצאתי מהתא, רק מחכה שההוא
ייצא מהתא שלו, שאני יכניס לו קצת. אני בא לשטוף ידיים, רגע.."
נגיסה אדירה. "אני בא לשטוף ידיים והדלת שלו נפתחת. אני לא
רואה מה קורה בתוך התא שלו, כן? פתאום נזרק החוצה בקבוק ריק של
קולה, וככה נעמד, אתה יודע? נעמד על המקום, לא על הצד. בעמידה
עומד, הבקבוק. ואז הוא השמיע מין צווחה מסריחה כזאת, אתה יודע,
כמו ששומעים לפעמים אם נשארים יותר משתי דקות על נשיונל
ג'יאוגרפיק, כמו של ציפור דודו, אני אומר לך, ואז זינק מתוך
התא שלו, ואני נשבע לך, הוא ניסה להיכנס לתוך הבקבוק, כמו
הדבילים האלה בקרקס, נשבע לך." עכשיו הוא צוחק, הפנים שלו
מאדימות וכל הבצל יוצא לו מההמבורגר ונשפך על המפית עם כל
הרוטב הוורוד המגעיל הזה. הכל נוטף שם, ואני מזיז את העיניים
כדי להסיר את הקונוטציות. "בקיצור," הוא ממשיך, "הוא נמרח שם
על כל הרצפה, ואני אשכרה בא לבעוט לו את הפנים, ככה שהשיניים
שלו ייתקעו במייבש, אני אומר לך, רציתי לראות את הדם שלו, אבל
ראיתי שיש לו סכין במכנסיים, אז פשוט התחפפתי משם, אתה קולט מה
אני אומר לך?" אמר לי, וקלטתי. "נשמע כמו אידיוט, הבחור הזה."
אני אומר. "גם משוגע לגמרי, וגם סכין, טוב שלא התעסקת איתו,"
אני מחייך. "כן הא? לך תדע מה עוד היה לו שם." הוא אומר. רואים
שהוא שמח שאני מסכים איתו. "אולי בקבוק קינלי," הוא אומר
לעצמו, ונקרע מצחוק שוב. הוא שומט את ההמבורגר, וזה מתנפץ ממש
על המפית מתחתיו. אני יכול להישבע לכם שראיתי חרק יוצא מבין
ההריסות. קטשופ בכל מקום. ממש חורבת המבורגר. הוא מפסיק לצחוק
ומסתכל על מה שהוא עשה. הוא מחייך לעצמו, ומרים את ההמבורגר
השני, תוך כדי שהוא גורף איזה מאה טבעות בצל לתוך הפה הענק
שלו. לפני שהוא בולע, הוא לוקח עוד שלוק מהקולה, ואני מסתכל
עליו בגועל. "מה?" הוא שואל אותי בפה מלא. "רק רוצה לרכך קצת
את העניינים."
"שמע אריה, אתה איכס." אני אומר לו, והוא מחייך, ואומר "מחמאות
לא יעזרו לך," בלי שום קשר לשום דבר מיוחד. הוא ממשיך לאכול את
הבורגר, ואני ממשיך לאכול צ'יפס באי רצון נראה לעין, כשפתאום
הביפר שלו מצפצף. הוא יורק כמה קללות ואיזו חתיכת חסה, ומסתכל
על הביפר. באלוהים, אני ראיתי את העיניים שלו נפערות כמו שני
יהלומים ענקיים. ראיתי שם את הים.



בדרך הביתה, במכונית שלי, הוא נוהג. אנחנו נוסעים מאה שלושים
קמ"ש. "אריה, מה קרה? למה אתה לא אומר לי?"
"אה, אווועבה" הוא אומר לי, העיניים הגדולות שלו דומעות.
"נו אריה, בחייך, מה יכול להיות כל כך גרוע?" אני אומר, לבן
אדם שלא ראיתי בוכה מאז שהוא היה בן חמש. קטע מוזר קרה אז.
הדמעות שלו כאילו נכנסו חזרה לתוך העין, ממש חזרה לתוך הנקודה
שממנה הם יצאו. אז, הפה שלו התעוות בצורה חולנית, כזאת שאני
רואה עליו בכל פעם שמראים את הקלטת של רצח רבין בטלוויזיה. הוא
פגש פעם את רבין, והם לחצו ידיים אפילו. אני לא הכרתי מישהו
שנרצח פעם. אני מחליט לא להמשיך עם החקירה. הוא עוצר ליד הבית
שלו, בחיי, נסענו מת"א לחדרה בפחות מחמש דקות.
"אתה רוצה שאני אכנס?" אני שואל אותו, והוא, בלי לענות לי,
יוצא החוצה מהמכונית ורץ לדלת של הבית, ממש בועט בה ונכנס. הוא
השאיר אותה פתוחה, אז יצאתי מהמכונית ונכנסתי לבית. סגרתי את
הדלת. הלכתי למטבח, שם לא היה אף אחד. הוצאתי כוס מהארון למעלה
מימין, ומילאתי לי מים. שתיתי את הכל בלגימה אחת, למרות שהם
היו נורא קרים. אחרי שהתאוששתי מהכאב במעלה האף, עליתי למעלה
במדרגות. כבר באמצע המדרגות שמעתי את הצעקות.
"אבל ככה?! את התמימות של ילדה לקחת ו.. ולעשות מה שזה, נו?!
כוס אמק! היא זוכרת איך הוא נראה?!" "נו, אריצ'קה, אל תקפוץ
למעשים פזיזים עכשיו, אנחנו נכנסים לזמנים קשים עכשיו, אנחנו
לא צריכים עוד.. משהו על המשפחה עכשיו!" "אמא אני לא שם זין על
המשפחה עכשיו, כל מה שמעניין אותי זה למצוא אותו ולהרוג אותו
כמו שאף אחד לא הרג אף אחד אף פעם, את מבינה מה אני אומר, מילא
הוא היה הורג אותה.." "אריה! מה זה אמור להביע?! ככה אתה
מדבר?!" נו, אמא, בחייך, ככה לאנוס מישהי בלי להרוג אותה זה
כמו להרוג אותה, רק שהיא חיה, את לא מבינה?! איפה היא עכשיו?
אני נוסע לראות אותה." "אריה, הכי טוב זה שלא תיסע. אבא נסע,
אתה יודע איך שהיא אוהבת את אבא-" "אמא, זין על אבא, איפה שרה?
אני רוצה לדעת איפה שרה, תגידי לי בחייאת אני נוסע אליה
עכשיו." "היא בבית חולים אריה. יש לה בעיות, ב.. נו אתה יודע,
בצלעות. ובכל מיני." "ביי." "אריה אל תלך-" ממקומי בפתח הדלת,
הקול התעצם לפתע בסוף המשפט, ואריה יצא החוצה, כולו אדום,
החולצה שלו קרועה בכל מיני מקומות, ביד שלו אלת בייסבול גדולה,
והעיניים שלו. אלוהים, העיניים שלו שינו את הצבע שלהן בעשר
דקות שלא ראיתי אותו. עכשיו הן היו אדומות. "אתה.." "אתה לוקח
אותי לבית חולים. בוא ניסע." "כן, אוקיי." "באמצע ההמבורגר.."
שמעתי אותו אומר, בטירוף מוחלט, בעודו יורד במדרגות לפניי.
נסענו לבית חולים, כל הדרך הוא לא הוציא מילה. חניתי מתחת לבית
חולים, והוא יצא. "חכה לי פה," הוא אמר, "עשר דקות אני חוזר."
"אבל.." הספקתי להגיד, והוא רץ לתוך הבניין. כנראה נשארתי
באותה התנוחה, כי כשהוא חזר אחרי עשר דקות או משהו כזה, ממש
כאבה לי היד כשפתחתי לו את הדלת. "סע לשווארמה של מושיק." "מה
יש בשווארמה של מושיק פתאום? אתה רעב?" "פשוט.. סע." אז נסעתי.
מעניין איך נתנו לו להכנס לבית חולים עם האלה הזאת. גם בנסיעה
הזאת הוא לא הוציא מילה מהפה, ואני, בשלב מאוחר מדי, כנראה,
התחלתי לדאוג. "תגיד אריה, מה קורה?" הסתכלתי עליו. העיניים
שלו היו עצומות, כאילו הוא מתרכז, או.. מתכנן משהו. "בחייך
אריה אל תעשה שטויות, אני מכיר אותך מאז גיל ארבע, ואת שרה מאז
שהיא נולדה, אי אפשר לפתור את זה בכך שפשוט תדבר איתי?" "תשמע
יושי. שרה אמרה לי שהבחור הזה לובש מעיל וורוד. ושיש לו קוצים
ממש גבוהים. ואז היא התעלפה. אתה מבין אותי? התעלפה! אחותי
שרה, היית צריך לראות אותה. היא רק בת שש עשרה.. (גיבוב) מה
שאני.. (גיבוב) ככה חוטפים את החיים של.. (גיבוב) כשאני אגמור
איתו לא יישארו לו.. (גיבוב) היית צריך לראות איך היא נראית.
כל ה.. (גיבוב) היה שחור, הכל דם, בחיים לא.. (גיבוב) כל..
(גיבוב) דם. אחותי הקטנה. אתה תראה. מאסר עולם זה מה שיהיה פה
בסוף, ואפילו זה לא מעניין אותי. אחותי הקטנה." אחרי זה לא
רציתי לדבר יותר. הוא פתח את התא כפפות, והוציא שני ברגים שהיו
שם מאז שתיקנתי את הרדיו שלו לפני חצי שנה. עם היד הוא הבריג
אותם לתוך האלה, מהקצה ככה שהחוד שלהם יבלוט גם. הסתכלתי על
זה, זה היה מראה כמעט סוריאליסטי. כמעט יפה. הגענו לשווארמה.
הסתכלתי על אריה לראות מה הוא יעשה עכשיו. העיניים שלו היו
כמעט עצומות, והוא בחן את הסביבה. ואז הוא ננעל על משהו בחוץ,
העיניים שלו נפערו לרווחה שוב, הפה שלו התעוות, ודם התחיל נוזל
לו מהאף, בזרם עבה ואיטי. אז התחלתי להיבהל. הוא פתח את הדלת.



הוא הביא כזאת ריצה שלא ידעתי שמישהו מסוגל לרוץ ככה בכלל, בטח
שלא אריה הז'לוב שאני מכיר, שאוהב לזרוק בוטנים על השלט כדי
שיעביר תחנה, כשזה רחוק ממנו. הוא דווקא נהיה ממש טוב בזה. ממש
רב קלעי. הוא רץ לאיזה בחור, הניף את האלה בהנפה אחת שכמעט
הורידה את הראש לזה שעמד מאחוריו, ואז ניפץ לבחור הזה את
הגולגולת. אחרי שהוא נפל, מה שלקח די הרבה זמן יחסית למישהו
שמאבד את ההכרה, הוא ניפץ לו את כל מה שהיה לו באיזור המפשעה
בהנפה אחת, מה גרר אחריו קול "קרראאץ'" כזה, כמו ששומעים
בסרטים המצויירים אחרי שמישהו דורך על חמאה או משהו בסגנון.
אז, בהנפה אחת אחרי השניה, הוא ניפץ וניפץ את דרכו בתוך הבטן
של הבחור ההוא, עד שכבר יכולתי לראות, ממקום מושבי באוטו, את
המעי הגס שלו משתלשל החוצה. היה המון דם, ניתז כזה עם כל הנפה,
וזה היה ממש יפה אם זה לא היה מה שזה היה. טוב, על מי אני
עובד, זה היה מדהים. ממש ממטרה של דם הייתה האלה הזאת, התיזה
דם בקשת. עכשיו, מה שהיה נורא מוזר, זה הקטע שאף אחד לא עצר
אותו. כולם עמדו וצפו במחזה המזוויע. אחרי שלוש ארבע דקות של
ניפוץ, הגיע הקטע הבאמת מוזר. כאילו לא היה לי מספיק ביזאר
לערב אחד, אריה הפסיק לרגע את התנועות התוקפניות שלו, ועצר.
הבחור ההוא, עוד נושם, לפי, טוב, מה שנשאר מהבטן שלו, התחיל
להרים את היד, כאילו מבקש סליחה, או, מבקש עזרה מאריה. מסתבר
שהוא פנה למקום הלא נכון, כי אריה הסתכל עליו, צרח צווחת אימים
(החלון הקדמי שלי כולו נסדק, והייתי צריך מהר מהר להוציא את
הראש מהחלון כדי לתפוס את זה), הניף את האלה פעם אחת אחרונה,
והוריד אותה במהירות מטורפת על הפנים של הבחור הזה. ברגע שהאלה
הזאת פגעה לו בפנים, גל של חום יצא מאריה, התנפץ על כל
השולחנות, והדלפק והאנשים שהיו שם, וכולם עפו אחורה כאילו
התרחש מן פיצוץ בדיוק איפה שאריה עמד, שההדף שלו העיף את כולם.
הרגשתי את החום גם מתוך האוטו, אבל רק על הפנים שלי, שהיו
בחוץ. זה היה כל כך חם, שחשבתי שגם כל שאר האנשים עכשיו נשרפו
בהדף המטורף הזה שיצא ממנו, ומה שייצא זה שאריה הרג חמישה
חבר'ה, לא רק אחד. מה שכן אבל, זה הפנה את צומת לבי הרחק
מהפנים של הבחור על הרצפה, ואני בטוח שהייתי מאבד את השפיות
שלי אם הייתי מסתכל לראות מה נשאר ממנו שם. מה שבטוח, הוא היה
מת כמו שמת רק יכול להיות. אריה הסתכל עליי, חייך, נוטף כולו
דם, והתחיל להתקרב. התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע רוורס, והוא
התחיל לרוץ לכיווני, פניו בהבעת זעם שכזאת. יצאתי מהחניה,
ועצרתי. הוא הגיע, הסתכל עליי דרך החלון, חייך שוב, פתח את
הדלת ונכנס.
"חשבתי שאתה עומד לברוח לי," אמר. הוא ליכלך לי את המושב בדם
וכל מיני חתיכות של איברים פנימיים מאוד. "מה נראה לך אריה?
אני חבר שלך." "כן," הוא אמר, "בשביל מה יש חברים." כשהוא היטה
את ראשו וצחק, ואני בדיוק תהיתי אם החבר'ה בשווארמה ראו שזה
הייתי אני באוטו, קרני שמש ראשונות לאותו בוקר התחילו פושטות
על כל העיר, מאירות אותה באור יקרות, וחשבתי לעצמי, "חדרה
מעולם לא נראתה טוב יותר."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל דפי היוצר
בבמה חדשה
מסריחים!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/7/01 22:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה