כשאני מתעורר בבוקר יש לי מספר רגעים מבורכים. אלה רגעים של
ניעור החלום, בהם עדיין לא נכנסתי ליום החדש, רגעים של איזון,
כמו קו מים שקט-שקט. ואז כמו רכבת אווירית תוקפת אותי
המודעות... והכל מתחיל.
בחיים המודרניים, אני נלחם ללא הרף. נלחם בהמון חזיתות. אבל
מכיוון שהינם חיים מודרניים, לא נלחמים כאן בסכינים או אלות
וגם לא בנשק חם. אני לא זוכה לאותות גבורה והוקרה. כולם נלחמים
כאן ואם לא כולם אז הרבה. אבל כמו כל אלה אני מרוכז במלחמותיי
שלי. עליהן אספר.
המלחמה הראשונה היא לקום מהמיטה. אין לי ממש למה. למען האמת,
אין לי כמעט בכלל למה. מה יקרה היום? במה יהיה שונה הכלום
המעיק של היום מזה של אתמול? אבל כאן כוח האינרציה עושה את
שלו. הרי כבר יותר מעשרים שנה אני קם כל יום, אז למה היום לא?
והנה אני מתהפך מצד לצד, מנסה להירדם שוב, מושך את השמיכה לכאן
ולכאן, אבל בסוף מנצח וקם. החזית הראשונה מאחוריי.
אחרי שיצאתי מהבית (וזאת גם מלחמה לא קלה - אבל כאן המציאות
עושה את שלה. הן תלויות אחת בשנייה, המלחמות, והרי אם ניצחתי
בראשונה אין לי ברירה אלא לנצח גם בשנייה - שגרת היום המסריחה
שלי קוראת לי) אני עובר לחזית התעבורה. במקרים נדירים אני נוהג
ברכב - כאן אני מפקיר את עצמי לקליעים התועים ורק בדרך נס מנצח
כל פעם (אני חרא של נהג ותאונה עוד אף פעם לא היתה לי). אבל
בדרך כלל זה האוטובוס המזדיין. זה קו עמוס מאוד, כזה שטוב
לעשות בו פיגוע. אני נלחם בעל כורחי בהמוני אנשים נדחפים, מקבל
מכות, פנסים בעיניים בקרב על המושב הפנוי. ניצחתי גם פה, אני
נוסע ומסתכל מהחלון על שדה הקרב המתרחק.
אני יורד מהאוטובוס וצועד אל עבר המאבק הממושך של התעסוקה
היום-יומית. לרב אני נאבק לשרוד עד סוף היום (למרות שאני יודע
ששום דבר טוב לא יקרה אחר-כך). אני מחזיק בציפורניים שלא
להתפרק באמצע המשרד, סופר דקות, מעשן בשרשרת. אני לא מדבר כמעט
עם אף אחד ועושה שמיניות באוויר כדי ליצור רושם שאני בן אדם
חברותי, כזה שלא איבד לגמרי את מיומנויות התקשורת הבסיסיות
שלו. בארוחת הצהריים אני נלחם בצלחת שלי, הסכו"ם מנסה לדקור
אותי באופן קבוע. אני יודע שצריך לאכול אבל זה מאוד קשה לי.
במלחמה הזאת אני מנצח אבל לא נצחון גורף, אני אוכל מעט ומי
בכלל זוכר מה זה להנות מאוכל. גם מסיגריות כבר מזמן הפסקתי
להנות. אני מדליק סיגריה כדי למלא שבע דקות של ריק. שבע-שמונה
סיגריות והופ - עברה לה שעה. אני מביס את הזמן עם סרחון בפה.
לקראת ערב אני כבר מספיק עייף ממלחמות. אבל זה עוד לא הסוף.
כשאני חוזר הביתה אני צריך להלחם בסביבה הקרובה, לנסות להראות
שאני בסדר והחיים יפים. זאת מלחמה קשה מנשוא. אני מנצח פה עם
פציעות אנושות, הם לא קונים את הסיפורים שלי שאני סתם עייף,
אבל גם לא עוזבים אותי לנפשי - נובחים עלי שאני נראה כמו הצל
של עצמי ואני לא מסוגל אפילו להישיר מבט לעיניים שלהם, כי אני
יודע שזה נכון. נורא בא לי לצעוק על כולם "לכו תזדיינו!" אבל
איבדתי את הלשון שלי בקרב.
הטלפון הנייד שלי (ששקט רב היום) מצלצל ואני קובע להיפגש אתך.
בכניסה לפאב אני נאבק עם הדלת. בסוף פותח ונכנס, מרגיש חשוף
ולא מוגן כלל לעומת מטח המבטים שנורים בי. אני שונא מלחמות
עיניים (כל יום אני מזכיר לעצמי שצריך לקנות משקפי שמש ולא
להוריד אותם גם בלילה). אז אני משפיל מבט ואומר לעצמי שניצחתי.
ואז אנחנו יושבים על הבאר ואני שם לב שהבחור ממול לא מפסיק
לתקוע בך מבטים. ואני קולט שזה הדדי. אני מעביר את עיניי בין
שני זוגות העיניים שלכם, קומץ אגרוף ונושך את השפה. זאת המלחמה
הנוראה ביותר, המלחמה הפאסיבית. כל-כך בא לי לנקר לו את
העיניים על זה שהוא מסתכל, ולנקר לך את העיניים על שיתוף
הפעולה ומעל לכל לדחוף לעצמי את הציפורניים עמוק-עמוק לתוך
ארובות העין, להתעוור ולא לראות את כל זה. אני כמעט מדמם
למוות. אבל ממש לפני הנשימה האחרונה שלי, הבחור ממול מבקש
חשבון, קם והולך ואנחנו שוב נשארים לבד. ניצחון טכני.
אנחנו חוזרים הביתה, כל אחד למיטתו (זה בכלל שדה קרב נטוש -
אין טעם לפתוח במלחמה).
אני שוכב במיטה לפחות שעתיים עד שאני מרים ידיים לשינה (אין לי
כל רצון להירדם, הרי אני יודע שמחר יהיה בדיוק אותו הדבר).
ובזמן הזה אני סופר את כל מלחמות היום; מהבוקר, דרך האוטובוס
והאוכל והמשפחה והמלחמה אתך. כל-כך הרבה ניצחתי היום. ואת כל
הנצחונות האלה הרי ניצחתי גם אתמול וגם שלשום... ובדיוק
כשהמילה "גיבור" מתגנבת לראשי - אני מתחיל לבכות. דמעות
מזעריות מרטיבות לי את הכרית. יש דמעות יפות - אבל לא אלה.
הדמעות האלה מכוערות והטעם שלהן מגעיל. ואחרי שיצאתי בשן ועין
מכל מלחמות היום, אני מתחיל במלחמה האחרונה שלי - בדמעות.
ובמלחמה הזאת, משום מה - אני תמיד מפסיד...