לפני שבוע וחצי בערך עמד על השולחן בכוס יין - קיסם. נניח
שקראו לו נפוליאון. נפוליאון לא היה מפלסטיק. לא ולא. הוא היה
מעץ ולכן היתה מספיק מודעות כדי לחוש את שאר הקיסמים שסביבו.
נפוליאון היה מחודד יותר משאר הקיסמים ויותר טוב מהם - לפחות
כך הוא סבר. הוא לא ממש ידע למה הוא שם, אבל הוא נהנה מקיומו
והיה בטוח שהוא מיוחד, אולי כי הוא היה בטוח שהוא עמיד, וכיוון
הסיבים שבו עדיף על זה של האחרים. אני לא בטוחה בזה. לפעמים
הוא זכר שהיו מעמידים לידו קיסמי פלסטיק צבעוניים. הם היו
נעלמים מהר ונפוליאון חש בוז כלפיהם על קיומם הכל כך רגעי.
נפוליאון גם לא ידע שהרגו בשבילו עץ (וגם לא הכיר את המושג)
אבל בטח זה היה גורם לו רגשי אשמה, או שזה היה מגביר את גאוותו
הלא מוצדקת. קיסם סנוב, אבל מה נפוליאון יודע יותר טוב?
יום אחד התפשט ריח נעים במטבח, והקיסם חש אותו בתור אוויר חם
ומעט כבד יותר. הוא הרגיש שהוא מורם ונישא באוויר וחש מיוחד,
וגאווה על זה שמלטפים אותו. לפתע הרגיש לחץ מכל הכיוונים
ותחושה גרגרית ונעימה מכל הכיוונים, ונפוליאון חווה תחושת יעוד
כפי שלא חווה מעולם. פתאום היה שחרור, ואז היתה לחות עוטפת מכל
עבר שהתערבבה עם ישותו של נפוליאון. אחר כך היה קר והקיסם כבר
לא חש את האוויר הנעים אלא מעין אוויר רקוב ומטונף.
"הי, זה סיפור לא רע" הוא צחק. "אולי תכתבי גם סיפור על הסכין
שאיתה חתכת את העוגה?" "אי אפשר," אמרתי. "כי אז הסיפור לא
יגמר. הסכין הרי עדיין כאן." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.