בהשראה של שיחה שהייתה לי עם כמה אנשים.
כמה שזה נכון...

השעון מראה על שש בבוקר.
מישהו פוקח עיניים, מתמתח, מחייך חיוך של יום חדש. תריסים
מוגפים, השמש שולחת קרני אהבה לכל העולם. היא מחייכת חיוך של
"אני הולכת להשאר כאן עוד הרבה".
הציפורים מצייצות, כי כמובן - איך אפשר בלי.
ילד קטן שותה את השוקו היומי שלו, מלקק את השפתיים הילדותיות
שלו בהנאה.

אמא מלבישה את הילדה הקטנה שלה בבגדים הכי ורודים שיש (תמיד הן
מלבישות אותנו בדברים שהן אוהבות... פחח...), שמה אותה על
העגלה, ויוצאת.

דשא ירוק, פרחים צבעוניים מפוזרים על כל אדמת הארץ.
קול של מים שזורמים להנאתם ומסרבים להפסיק, שוטפים את המקום
באהבתם.
חיוכים מפוזרים בכל עבר, כפות רגליים קטנות מפזזות על הדשא,
ללא דאגות, העולם מחייך.

זוג פורש מפה משובצת, ממש כמו בסרטים.
הוא קוטף לה פרח מהמבחר הרב שיש שם, מסיט את שיערה אחורה (כי
ככה לימדו אותו שהן אוהבות) ושם את הפרח מאחורי אזנה.
היא מסתכלת עליו בהערצה, בולעת בשקיקה את מבטו שלו, את תנועות
הגוף האוהבות שלו, היא מאוהבת.
הוא נושק לה, קול צחקוק של ילד בלונדיני שעומד מנגד ובוהה נשמע
ברקע.
"אני אוהבת אותך".

חבורה של ילדים עוברים במקום, נכנסים לספרייה, תמימות ורצון
לדעת עוד.

ריחות נעימים של אביב אורבים בכל מקום.
פרחים.
אמהות ובנות.
זוגות.
מים נעימים.
העולם מחייך...

השעון מראה על 11 בלילה.
כל הפרחים נבלו, המים הפסיקו, קולותיהם נדמו, הציפורים מפחדות
לעבור שם למעלה.
עשן חריף מדי של נרגילה אופף את המקום.
ילדים צעירים מתרוצצים שם בין הגבעות.
ריח של אלכוהול נודף מהרצפה.
טיפות בירה יורדות מהשמיים.

"תביא לי שאכטה".

מבט מרוחק בעיניים, אנשים מאבדים שליטה, לא מבינים מה קורה
סביבם, שפוכים על הרצפה, ואין מי שיעזור.
העלים של הפרחים הופכים לאט-לאט לעלי גראס, תמימות נלקחת באי
ידיעה ובאכזריות רבה.

פרחים נבולים.
עשן.
סיגריות.
אלכוהול.
קוצים.
חושך.



העולם מחייך...?