ביום אביב ללא רבב
כשיריעת תכלת שובצה בחוטי זהב
הייתה נערה מסתובבת
כפרפר מסביב לשלהבת.
הביטה על גבעות עולם
דרך נווה הפלא בו ישבה
וראתה פרחי שמיים
ברטט הקרניים על פני המים.
ליקטה גרגרי יער
הדליקה אש קטנה
ועם רדת הליל
הכל כמו השתנה.
ביום אחד סגריר
בו השמיים מחרישים ורוע באוויר
הנערה כבר לא הייתה מסתובבת
ובגסיסתה רעדה אותה שלהבת
והנערה עוד מוסיפה לראות
אך את ירכתי התהומות
נפלו פרחי שמיים
ובעפר התפלשו טיפות המים
כל יום בבית, כה חלשה
ורק גחלת אש לחשה
בעזרת שביב רועד ולוהט
שעולמה הקודם כבר מת.
שפעת געגועים אותה כיסתה
רצתה לצאת , לפחות ניסתה
רצפת אש סביבה בערה
והנערה לא נשארה
יצאה, ישבה ליד המעיין
שמסביבו גוסס הגן
נגעה בידיה הלבנות במים
ואז פרשה כנפיים
וצפה לדרכה דומם
בתוך הגלים הזועפים של הים.
ועד היום באמצע ים
שרויה לה אפילת עולם |
