[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירה צור
/
אנורקסיה

אני שוכבת פה בשקט, בתוך הקבר החי הזה, מנסה לכפר על הדברים
שעשיתי. שוכבת ברוגע, כשרוח חמימה פורצת מהחלון ומלטפת את גופי
ברוך. שוכבת, נותנת לתרדמה ליפול עליי, נותנת לגופי לצאת ממנה,
פוקחת את עיניי, מזיזה כל שריר בכאב ומכינה את הנפש לעוד יום
של ייסורים.

אני מנסה לכפר על כך שדחפתי יד נחושה. בהתחלה עברה את גרוני,
ירדה לאט לאט עד שהגיעה לקיבה. ושם, שם היא הרגישה את האוכל,
מתפרק לו בשקט, מגיע למחזור הדם, מגדיל את ישבני, מרחיב את
היקפיי, מנפח את בטני, מתפיח את רגליי. ושנאתי אותו. בחיי לא
שנאתי משהו כל כך כמו ההרגשה הזאת שהוא שם. ובאותו רגע, במין
מגע קסם שרק אחדות זוכות לו הראתי לו את הדרך החוצה, בדיוק
אותה הדרך בה הוא נכנס. הוא עלה במהירות ובפרץ של כאב, של
גועל, של ייאוש... יצא מתוך גרוני, יצא מתוך גופי, יצא מחיי.

אני מכפרת על אצבע. אצבע אחת שעשתה הכל. אצבע שגרמה לי לחשוב
על הרעב בתור אויב. בתור משהו נוראי שרק אנשים חלשים לא עומדים
בו. "אם אתעלם ממנו, הוא יעבור." כך חשבתי לעצמי כל פעם מחדש
עד שאיבדתי כל רצון לחיות, כל תשוקה שהיא, כי אנשים בעלי
תשוקות מרגישים גם רעב, ואת השלב הזה אני כבר עברתי. או לפחות
כך חשבתי. ועכשיו אני פה, האחיות מאכילות אותי לאט, בסבלנות.
מכניסות כפיות מתכת ללועי, כשגושים שמחוברים יחדיו מתחילים את
המסע לקיבתי. הם יורדים לשם בפחד, מחשש שמא ימצאו את דרכם
החוצה במהרה. עוד גוש יורד, מנסה להרחיב את המקום בקיבתי
המצומקת. בודד, מחפש נחמה. רק כמה נוזלים ישמשו לו כחברה. ואני
אשנא אותו על שהעז לרדת לשם ללא אישורי, ללא רצוני. ועוד כפית
תוכנס אל פי, תשחרר עוד גיבוב של גושים שנקרא דייסה לקיבתי.
ולאחר שהעינוי יסתיים, אני אשנא את עצמי קצת ואלך לישון.
העצמות הבולטות יפריעו לי להירדם, ובמשך זמן רב אני אחפש תנוחה
שבה לא אחוש כלום. מבוי סתום. לבסוף ארדם בלית ברירה ואחלום
איך במגע קסם שכזה אני מוציאה את אותם גושים מקיבתי.

אני מפנה אצבע מאשימה. את אותה אצבע שדחפתי לגרון אני מפנה
אליכם, לחברה. לחברה שגרמה לי לשנוא את עצמי על כך שאני לא
מושלמת, לחברה שגרמה לי להרגיש מקולקלת, שגרמה לי לשאוף לרזון
בלתי אנושי, הטמיעה בי תשוקות להיות יצור רזה וחסר רגשות.
לאנשים ששפטו אותי כשהלכתי ברחוב, בבריכה, בעבודה, בלימודים
ואפילו בבית.
אליכם, רודפי השלמות הבלתי מושגת, שהכנסתם אותי למרוץ המטורף
שלכם. אני כועסת שנתתם לי לחשוב שאני לא בסדר כמו שאני, שיש בי
מין הרוע אם אני לא כמוכם. כלפיכם, מוכרי האשליות הסדרתיים
שמנהלים את העולם הזה ללא בושה, שמודעים למה שאתה עושים
וממשיכים עם השקר הזה.
אני מפנה אצבע אל העולם שנתן לי את הנחישות והרצון להוציא
מגופי כל דבר אנושי, לסבול, להתייסר, לכאוב והכל בשביל מטרה
אחת - להיות רזה!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תאכל דבש בלי
לסנן קודם את
הדבורים


- מתוך "המדריך
להישרדות מעשית
ע"פ חז"ל", הוצ'
"כל אחד יכול".


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/04 14:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה צור

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה