צחוק מתגלגל ברחובות
בשעת צהריים מאוחרת
ואל מול רוח מבדרת שערה של
ילדה מצטחקת,
כלב פודל לבן מתרוצץ סביב,
אובד הוא
מחפש את בעליו,
רצועתו הנגררת על המדרכה
מנסה לנחם אותו
בהסחבותה הלוחשת אחריו.
היום מתכלה
מבעד לבועות ילדות מופרחות,
שקופות וסבוניות הן
הקשת בעצמה
עד לרגע ההתפוצצות.
הרחוב מחשיך אט אט
מנוכחותם של עוברי אורח,
אנשים שבים לבתים,
אורות בחלונות נדלקים
ואני לאט ובאלם
נרדמת בנסיעה.
עפעפיי הכבדים מכסים על
אורות העיר המשתנה,
ראשי השעון על זכוכית החלון הנוקשה
נחבט בה אך
כבר אינו כואב.
האוטובוס הפך עתה לסירה,
כשהנוסעים יורדים ממנו אט אט
כמו במדרגות הקטנות
המובילות אל תוך בריכה.
שלג את העיר כיסה,
והמכוניות כבר אינן בתנועה,
עוצרת החיים שבחוץ,
אני
גומעת את שנתי בשקיקה.