פעם, פעם הייתי קטן.

אני זוכר, כשהייתי בגן ברחובות. זה היה הגן היפה עם הנדנדה
והפרחים האדומים על הגדר, שאז עוד לא הספקתי לשכוח איך קוראים
להם. היינו משחקים בחוץ, בחול, כל הילדים. היינו רצים, צוחקים,
נופלים, מחייכים, בוכים, נהנים... בקיצור היינו ילדים קטנים,
בגן, עם אנרגייה וחיוניות אמיתית. הייתי חשוף כביום היולדי
ובעל מבט של אמן.

כן, ופעם הייתי יותר קטן. הייתי בן שלוש, לבוש בפיג'מת חליפה
אפורה, ראשי עטור תלתלים עגולים וקופצניים. הייתי עם אמא, איך
אהבתי את אמא! ואמא הייתי מחזיקה אותי גבוהה, ליד החלון. אני
הייתי מתסכל אל השמיים הליליים, מושיט יד קטנה, ואומר: "ילח!"

ופעם, הייתי גם קטן. והייתי ישן בחדר עם אחי הקטן, שהיה עוד
יותר קטן, תינוק ממש. הייתה לו מיטה כזו עם סורגים, שמעט קודם
לכן הייתה שלי. אבל לי כבר הייתה מיטה של גדולים, כי כבר לא
הייתי ממש ממש קטן. ובלילה, הוא היה בוכה, וממרר בקולו את אויר
הבית, כפי שהוא נוהג לעשות עד היום בקיטוריו ועצביו. אבל פעם
הוא היה קטן, ובכה. ואבא ואמא היו מתעוררים, ואמא הייתה
מתרגזת, ולאבא לא היה כוח לקום, ואני ישנתי...

וכן, פעם הייתי קטן. הייתי מרכיב פאזל של עגבנייה ולא מבין למה
אני מרכיב את הפאזל והמחשב לא מנגן לי את המנגינה של ההצלחה.
כן, היה לנו מחשב אחד בגן, כשהייתי קטן. והעגבניה הייתה שלמה
והמחשב ישב ולא ניגן. ואני, לא אמרתי לו "טיפש!", ולא חשבתי
שהוא לא בסדר, ולא התעצבנתי, ולא צעקתי, ולא בכיתי. אפילו לא
קראתי לגננת, שאת שמה אז עוד לא הספקתי לשכוח. הייתי קטן,
וניסיתי להבין למה זה לא עובד. לבד ניסיתי, הרבה ניסיתי, ולא
הצלחתי. אבל לא התרגזתי, או השתעממתי, או התעצבנתי...

פעם גם היה לנו ליד הבית גן ירוק, גן שדיבר אנגלית. גן כזה עם
מגרש טניס ישן שכבר צמח בו המון דשא גבוה בין החריצים באספלט,
ואת הרשתות מזמן מישהו כבר הוריד. גן כזה עם שביל עקלקל שעבר
לאורך הנחל, ושהיה אפשר למצוא בו אבנים עגולות להקפיץ לתוך אי
של קנה שצמח באמצע הנחל. גם הנחל היה קטן, והיה אפשר לראות
אותו, וגם את מה שבתוכו, את הדגים.

ופעם בגן הזה, היה איש אחד על במה קטנה שניסה וניסה לשכנע את
האנשים הטובים לעלות לבמה ולרקוד, והוא התלהב מאוד וניסה נורא,
והוא היה שם לבד, ואף אחד לא עלה. פעם, אני עליתי לבד על הבמה,
ורקדתי שם לצלילי המוסיקה, שלמרות שכבר הספקתי לשכוח אותה, אני
בטוח שהיתה מזעזעת. רקדתי ורקדתי ולא היה לי איכפת, באמת שלא
היה לי איכפת, לא כמו שהיום לא איכפת וכן איכפת. לא רקדתי
מעולם טוב כמו שרקדתי ביום ההוא, כששאלו במיקרופון אם אני
מאירלנד. מאז ועד היום, לא רקדתי כך שיעלו עשרות אנשים לרקוד
על במה קטנה בגן ירוק שמדבר אנגלית, לצלילי מוסיקה מזעזעת. עד
היום עוד לא הצלחתי להרגיש כל-כך הרבה בושה וכל-כך הרבה הנאה
וסיפוק באותו זמן. אבל כבר הייתי קצת פחות קטן.

פעם גם הייתי קטן, והייתי משחק כדורגל. היינו כולנו בועטים
בכדור ורצים במגרש הרחוק, בנעלי פקקים וגרביים גבוהות וחולצות
כסופות. פעם הייתי רץ הרבה, ונופל הרבה, וקם יותר מהר. פעם,
הייתי משחק ומשחק כדורגל, וחוטף בעיטה ועוד בעיטה, וממשיך
לשחק, ובהפסקה מגלה את הדם שיורד לי מהרגל. פעם אמרתי לאבא -
"אבל זה המשחק הראשון שלי, אני רוצה לשחק!" אבל ירד לי דם והיה
צריך לשים קרח ולעצור את הדימום, כי אבא לא קטן כבר מזמן.
הקבוצה ניצחה ביום ההוא, כשהייתי קטן, שבע-אחת. ואני -
שלושת-רבעי משחק לא שיחקתי, אבל הייתי שמח, ולא כמו היום
כשאנחנו שמחים-עצובים, באמת שמח הייתי! שמחנו וצעקנו וחגגנו,
ולא ניצחנו עוד אף משחק כל העונה. ולא היה דבר יותר כיף מאשר
להפסיד בכדורגל...

פעם הייתי קטן, והתחפשתי בפורים לארנב, בתחפושת של אמא. אני
וענבל, התחפשנו לזוג ארנבים לבנים. יש תמונה, בשביל הגדולים.
והיינו, אני וענבל, ארנבים קטנים וחמודים, וקיפצנו הרבה,
ואכלנו גזר, ושתינו מיץ פטל. היינו גם במסיבה של הגן, עם
סופרמן והנסיכות, וקיפצנו והיינו ארנבים קטנים, באמת קטנים.

פעם, פעם הייתי קטן. פעם כולנו היינו קטנים.

כיום אני כבר די גדול. בפורים - לא הסכמתי להתחפש לבלרינה. אני
כבר לא משחק כדורגל. כשיורד לי דם אני לא ממשיך לרוץ. כשרק
עשרה אנשים רוקדים, אני יושב בצד ומדבר. כיום, כשהמחשב לא
עובד, אני מיד מתקן אותו.

ובבית כבר לא רואים את הירח דרך החלון.