[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הסבר קצר:
פאנפיק של "באפי קוטלת הערפדים". אם אין לכם מושג על הסדרה,
כדאי שאסביר כמה דברים:
א. ווילו--מכשפה, לסבית.
ב. טארה-- מכשפה לסבית מס' 2, נרצחה ע''י בחור בשם וורן, שעשה
זאת בעזרת אקדח פשוט, ובלי שום כוונה, לקראת סוף עונה שש
בסדרה.
ג. ווילו וטארה-- זוג, למרות שבטח כבר הבנתם את זה.
ד. קנדי-- החברה של ווילו אחרי שטארה מתה. פיכס.



She says, even though you can't hear it, she still sings
for you.

"Tara..." Willow's emerald eyes were filled with sorrow,
pain. She was so... lonely.
She'd do everything to see the blond wiccan again. But
clearly, everything wasn't enough.
"Willow."
The redhead's eyes widened with shock, to the sound of a
voice she knew so well. She turned to the voice, surprised
that she could even move.
The only way to end it...
Join her...
In front of her, stood Tara. But Willow already knew that.
She could tell even before she said anything. She could feel
her.
Willow didn't realize she was crying, until the blonde wiped
her... tears? Yes, she was crying.
"I will always love you," Tara said in a reassuring voice.
"And I will always sing for you. But it's time for you to
move on."
Willow flinched. "How can I move on? How can I ever feel
again? You just expect me to forget you and--"
"Not forget. Remember. But you can't do this to yourself.
You need to be strong..."
"Like an amazon, right?" Willow asked, staring right through
her lover.
"No. You'll have to be stronger than that.
Be strong. Live. For me."

- - - - (Months later) - - - -

That was just a dream. It wasn't real. The First really
thought I'll fall for that?
He -- correction, it -- probably did it on purpose, so I'll
miss Tara even more. Assuming that's possible.
Well, there's no First anymore. There's no Sunnydale
anymore.

I put my head on Kennedy's shoulder, listening to some
anonymous band that played tonight at The Tornado -- kinda
like a Los Angeles-y version of The Bronze.
Kennedy looked up at me with a questioning look.
"What's wrong?" she asked. How could she tell? Oh, right,
probably the crying.

"I-I'll be right back," I managed to say, even with the big
chunk in my throat.
I ran outside, leaving my lover in The Tornado, a puzzled
look on her face.

I know, I know, L.A. after midnight -- not the safest place
on earth. But I didn't care.

I never let it get to me, but knowing that your home for the
last... well, ever, is now a giant hole...
All the memories lost, abandoned. Perished, taken away from
me, forever. Just one stupid bullet. One tiny piece of
metal... it's so cold out here... she's gone...

This thought didn't end the way it started.

Suddenly, the cold I felt was gone, replaced with comforting
warmth. Tara's warmth.
I turned to her, her blue eyes capturing my own, hypnotizing
me.
I opened my mouth, even though I didn't know what to say.

When she put her finger on my lips, I felt like my chest is
going to explode.
The finger was replaced by her own lips. Taralips.
I kept convincing myself it's not real, but I never believed
me. I didn't want to.

She started to fade, right in front of my eyes.
"No..." I pleaded to her, tears welling in my eyes once
more.
All she did was smile her sweet half-smile before whispering
into my ear:
"Finally, I knew, everything I dreamed was true..."
Then, she completely disappeared. With her, left the warmth,
her eyes, her touch.
The only thing I've got left was her soothing voice, echoing
in my head.
"You made me believe..."

A tear sled down my cheek.
And it was cold, it was so cold.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יא נושך
במקלדת"...

מתוך ריב במשרד
על רקע לא חשוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/04 1:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוני עמיקם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה