מאחורי היער הענף
משמש מחסה ומסתור,
הומה הלב החרד
פועם פועם רוגש
מאימה ומרדף.

זעם קדוש יאכל
כאש קורבן התמיד
כפסוק תהלים העולה
מהר המוריה הנישא
בואכה העולם שמנגד

ועוד פסוקים עמו עולים
מאנשים כפופי קומה
כפרחי החמנית המורכנים
הניצבים לאלפים בשדה
ויעד חפצם בלתי ידוע.

אך לא כאותם פרחי שמש,
השמיים מעל ראשם קודרים
שותקים בדומיה מתכתית
והם שותקים עמם
רוגשים כגל ים גווע.
עוד מעט יגע המוות
ועמו עשן וחורבן
כשעווה שחורה
נמסה.

רק העד הבודד
מבין עפאי היער
ישאר כאות ועד
לעד.