[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בליל אין כוכב וירח על חוט
ישבה הנסיכה, על כס המלכות.
מחזרים לה היו שלושים ושלושה,
אך אותם לא תאהב,
מהם לא תשבע אהבת אשה.

מלאי גינונים, אפופי יוהרה,
את ליבה לא יידעו, רק על עצמם ידברו,
רק לקחת ירצו, לא יתנו דבר חזרה.

רק עת ערב, על סוסה, כשתצא שוב לרכב,
בין ערמות קש ותבן, בלב השרב,
עומד לו בחור, וצחוקו קל,
עיניו נוצצות, ובליבו הזהב,
עומד ולא זע, כפלדת הקלל,
מעל ראשו תלויה חרב-האל,
וביום הולדתו, בשמיים, דרקון השתולל.
רק שמו לו נותר בירושה מהוריו
צוענים שעברו שם לו ניבאו - עתיד רב.

מביט אל האופק, באותו המקום.
מביט בשקיעה, מביט בהרים,
נח ממלאכתו הקשה הוא בשקט, בלא דיבורים.
על הנבל פורט ושירים שר קמעה,
אגדות מספר, כפי שסיפרה לה אימה.

נסיכים יחזרו אל ארצם בלי דבר,
והמלך כועס וליבו כבר אכזר.
רק נער חווה, עני ויתום,
את ליבה עוד יסעיר עם רדת היום.

"אבי, ליבי בו יחפוץ, רק בנער חווה"
"בתי, הוא איכר, תשוקה הוא יחוש ולא אהבה!"
"איכר, או נסיך, מה ההבדל?
התרצה באושר בתך לחבל?"

חשב לו המלך, גרד בזקנו,
איכר הממשיך את תהילת שושלתו?
הוא חשב על עמו, התייעץ בשריו,
להחלטה הוא הגיע בעונג לא רב:

"הרחק כה מכאן, בארץ זרה,
שוכן לו דרקון, איום ונורא,
יצא נא הנער לפני העם לשחק,
את ראש הדרקון, בחרבו - יבתק.
את ליבו השותת הוא יציג לרגליי
ואז בידך, יזכה הוא אולי.

אם יצליח הנער - יירש ממלכה.
אם ימות בעת סער - לא מידי הוא הוכה.
זה צו המלך, זה צו השלטון!"

בליבה על הנער, אז נפל פחד איום.
על רצונו של אביה - צחקה היא זמן רב
וכעת בליבה - אחז הכאב.

"אבי כי ידעת, משם איש לא חזר.
בטל את צווך, האכזר, הנמהר."
"בתי, צו המלך, באבן חקוק,
גם לו רציתי, אותו לא יכולתי למחוק"

את הצו היא הניחה ביד אהובה.
את ברכתו של אביה ואת חרבו הטובה.
את הנבל שם בצרור וקשר לכתפו
לשפתיה נשק והלך לדרכו.

אחריו אז היא רצה ונישקה את עיניו,
לא רצתה להניח, לעזוב את ידיו.
האדימה השמש ושקע אז היום
בידיו שמה פרח - ורד אדום.

בראשו מחשבות, מעליו ענן סערה,
לא ידע להבין הוא, איך כל זה קרה.
יום אחד הוא איכר, עובד אדמתו,
והנה בת המלך, מה לה ולשכמותו?
שירים שהוא שר לה, סיפורים שסיפר,
על מה הוא חשב, שעל כתרה תוותר?
וכיצד לא הבין את שגזר הגורל,
לעצמו את הקבר כרה  
בנבואת כוכבי המזל הוא נפל.

והולך הוא בדרך ולא הביט לפניו
ומולו חבורת שודדים - הקיפו אותו ובחנו את בגדיו.
"את רכושך תן כעת - ומכאן עוד תצעד
ואם תתנגד - באדמה תשכון כאן לעד."
והוא עוד חושב, על כך כי כבר מת
מקרב בדרקון - הרי לא ישוב באמת...

בו הזעם אחז ושלף הוא חרבו,
והכה וביתק את כל מי שסביבו.
כשנרגע והניח מידיו הדבר,
הביט וראה - מולו איש לא נותר.
מלבד זקן תשוש ותמוה, לבוש חתכים וקרעים,
שסחבו אחריהם, כבול בשרשרת,
בין ההרים.

"מי אתה איש זקן, כי תלך עם שדים?"
והאיש המסכן, הכפוף, את ראשו אז הרים.
"איש צעיר, תודתי על חיי שהצלת,
יברכוך אלים, על שנותיי - לא קטלת.
אחרון אנוכי למסדר הזהב, שפעם ידע כוח כה רב.
כשפים וקסמים וכוחות אדירים, גבי כפפו הם עליי
כעת בקושי ארים את ידיי."

אמר הזקן והוריד נעלו.
"זה אוצרי - קמע קטן, מנשק ומוות עליך יגן.
כל העונד, המצמיד לגופו,
לבלתי פגיע עושה הוא אותו."
"תודה, איש זקן" - אמר הצעיר,
ענד התליון ונשם קצת אוויר.
בצרור הוא אחז ועמד על רגליו
והחל שוב לצעוד במסעו - אל הקרב.

ימים אז עברו
ועברו שבועות.
בדמעותיה שתקה הנסיכה,
בין ארבע קירות.
לא יצאה אל הגן,
לא יצאה עוד לרכב.
הטעם אבד לעולם - בלעדיו.

לשווא תחכה הגבירה,
לשווא כי תמתין, לבוא אבירה.
לשווא תחכה, בשיערה מסרקי הזהב.
לשווא תחכה,
אהובה אינו שב.

טרוף הוא טורף ביד הדרקון.
גולגלתו מעטרת כעת קבר איום.
בתוך מערה, בה פזורות עצמות,
בראש ערימת זהב ואוצרות
יושב הדרקון ונושף הוא עשן,
מחייך ושבע, חולם הוא חלום.
ובין שיניו מבצבץ לו ורד אדום.

ובעוד האימה רודפת שנתה,
תקום הנסיכה ותצעד בביתה,
קשת תאחז ואשפת החיצים,
בגדי גבר תלבש עם אבזמים נוצצים.
אוכף היא תלביש לסוסה האהוב,
ושק עם צידה למסע הארוך.
ובליל אין ירח מעוטר שמיים מלאי כוכבים
בעקבות אהובה כרוח תרכב.
לו  לא תניח לבד לצאת אל הקרב.

בין היערות וההרים היא חלפה - כמו צל ברוח.
האדמה והעלים הסתחררו - סביב פרסות סוסה.
וכשחצתה היא את הגבול - סיור צבאי מולה הגיח,
אויבי אביה שמקדם תכננו - לתקוף את ממלכתה.

הם חגו מסביבה - תשעה נשרים סביב הטרף,
סוסה צהל, קם על רגליו - והטילה לאדמה.
מבין גלימה, ברדס של עור, נגלו עיני התכלת,
ושיער בהיר ארוך גלש סביב נזר של זהב.

"ראו מה שלל נאה - הביא לנו היער"-
חמד לצון לו הקצין, מפקדו של הסיור.
אך בעודו צוחק, עט דרקון ממעל,
ובהינף כנף, אותה אסף,
קולט בקצה עינו את סמל המלוכה.

"דרקון מרושע, דרקון אכזר,
שחרנני מיד, ולא את ראשך... גורלך רע ומר".
"על מה תכעסי, ילדה יפה, על כי חטפתי אותך משדה מריבה?
בתו של המלך, האינך,
מאויבי אביך, הרוצים לכולאך?"
-שאל הדרקון ואיננו מבין.
נשם ונאנח - "כן, הפכפך הוא לב האישה וראשה מלא קש ותבן."
והביאה לצריח ארמונו בראש הר האבן.

הוא הביט ביופיה וגרד בראשו
חשב לו מעט ואז אמר את דברו:
"נסיכה חיננית, יפה, אדמונית, מתנה נהדרת את לי בשנית.
אותך לי אקח, כעת לכלה,
כי אין לדרקון מתנה נעלה, מבחורה צעירה ובתולה".

בכתה הנסיכה וחשבה רק על נער חווה,
מי ייתן וידע, אותה יבוא להציל, אהובה.
שעות ארוכות אז עברו
עברו גם שבועות וימים,
לדרקון אז פנתה, בלא רחמים:

"דרקון מרושע, אותי נא שחרר, תן לי מכאן ללכת מהר,
אהובי כי יבוא ויצא מכליו,
ועליך ינחית הוא זעם כה רב".

צחק הדרקון וכשכש בזנבו.
"אבירך, הצעיר, יקדים ויבוא!
מלאה חצר הטירה, בעצמות אבירים מלא החפיר עד גדותיו.
לכאן הם באים, אך מפה אין איש שב.

שלדים כאן עומדים - ששלח לי אביך,
אותך מידי להציל - לשאתך לאשה.
עומדים כמו פסלים, עטויי שיכרון,
שפיסלתי באש נשימה וחרון,
אדרבא, יבוא אהובך, ויצא מכליו,
יבוא ויראה - מכאן אין איש שב.

הישארי כאן עמי, לי היי לאישה,
איני כה נורא, בבקשה?"

"דרקון כה נחמד, דרקון חביב,
אני אוהבת אחר, לי רק נער חווה,
הלא תבין מה אומר, הלא תדע אהבה?"

"נער חווה, צעיר ואומלל? נער חווה חסר מזל?
שהמלך, אביך לי שלח לאכול?
נער חווה כה מיותר?
חסר כל?
מלבד נגינה על מיתר?
אם כך כה חבל...

ההיה זה אתמול, או היה זה שלשום,
כשהגיע לכאן מלא אשם,
צעק ואיים, נופף בחרבו,
אותי העיר משנתי...
אז אכלתי אותו."

צחק הדרקון והציג מול עיניה:
ורד אדום,
נבל קרוע
ואת חרבו של אביה.

"אמרי נערה, אם אותו כה אהבת כחייך,
איך הסכמת לשלחו אל מותו?
איך הלך בלעדייך?"

אז תבכה הנסיכה, תמרר בדמעות.
"יצאתי אני לרכב אחריו,
אני וסוסי, רק אותו כי אוהב
לו הייתי אני כאן  אתו,
לו מתי אני לבדי במקומו"

שלח הדרקון אז ידו לצוואר
והוריד מעליו עדליון קטן ומוזהב

ברקים, רעמים וניצוץ פלאי
ולפניה עומד נער חווה עני.

"אהובתי הנסיכה, לו יהי כרצונך
הדרקון הוא רק אשליה,
הדרקון הזועם, מעולם לא היה.

מאז ומעולם ממתין אני כאן,
מחכה לבואך.
לי טירה ומלוכה ואוצרות של זהב,
אף אשה מלבדך, לעולם לא אוהב."

בתחילה כעסה על כי שיחק בליבה
אך לא לזמן רב, כי זה היה אהובה.

ועד היום,
אי שם בין ההרים,
עומד לו ארמון מסתורי.
עליו ישמרו, סביב חומותיו,
שלדי אבירים שלושים ושלושה
מוכנים כולם אל הקרב.

בשמיים ממעל - חגים שבעה דרקונים
זוהרים, צבעוניים ונהדרים.
וכאשר השמש תרד אל הים,
כאשר יבער ויאסף לו היום,

ינצוץ על השער - ורד אדום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכי אני שונא
גזענים. אני
אומר, לשלוח
אותם למחנות
ריכוז, אותם ואת
האף הארוך שלהם


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/04 1:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה