היא כבר נכנסת לבד, לא מצלצלת בפעמון, לא מחכה. היא כבר יודעת,
שהדלת תחכה לה שם, פתוחה. היא כבר מורידה את המעיל שלה לבד
ותולה אותו על המתלה בפינה ליד הדלת, מטפלת בעצמה, מארחת את
עצמה בדירה שלי.
היא נכנסת לסלון ונותנת לי חצי חיוך ואני מהנהן אליה בחזרה.
היא כבר יודעת, שלא לצפות ליותר בשלב הזה. היא מובילה את עצמה
אל המטבח הקטן שלי ומכינה לעצמה פרוסה וכוס תה. היא כבר מכירה
את כל המגירות ומה נמצא איפה, מתיישבת לה על שרפרף גבוה ליד
השיש ויודעת שהעיתון יחכה לה שם, עם המדורים שהיא אוהבת
והתשחץ, שלא פתרתי, כי אותם היא הכי אוהבת.
אני עוד יושב בסלון, מרותק למשחק של מכבי. פעם הייתי קם ודואג
לה, אבל היום היא כבר מכירה הכל, אז אין בשביל מה. כשהיא
מסיימת, היא שוטפת את הכלים, גם את אלו שלי, ששוכבים שם כבר
כמה ימים, וחוזרת אליי לסלון ומתיישבת לידי בשקט, מלטפת בחיבה
את רגלי ואני מצידי מחזיר ליטוף עדין בשערה בלי להתיק לרגע את
עיני מהמסך. היא יושבת שם עוד קצת עד סוף הרבע הרביעי של
המשחק, ואז ממש לפני הסוף היא קמה והולכת לחדר השינה.
היא נותנת מבט קצר במסך לראות תוצאה, היא יודעת שאם ננצח- אני
אבוא לחגוג, ואם נפסיד- אני אבוא לשכוח.
המשחק נגמר, שוב הפסדנו. אני מכבה את הטלווזיה, גומר את הבירה
שלי והולך אליה. היא כבר במיטה שלי, מחכה.
היא לא צריכה לשאול, היא רואה את ההפסד בעיניים שלי. היא
מתקרבת אלי, מחבקת אותי בחום, מלטפת את שערי ומנשקת בעדינות.
לאט היא מפשיטה אותי ומצמידה את גופה החם לגופי, ובמיומנות שיא
ובעדינות של רקדנית פלמנקו היא משכיחה ממני את הצער ומטביעה
אותי בתוכה עד לאנחה אחרונה שהיא פולטת, וגבה נמתח ושערות ראשה
צונחות על פניה המיוזעות.
והיא נשכבת עלי ואנחנו רק מחכים קצת ככה, ואז אני מרגיש את
התנועה הקטנה אצלה ואני לוחש לה באוזן, "תישארי, רק הפעם. לאן
את כ"כ ממהרת? תישארי..."
היא מחייכת בעצב, נושקת לי על קצה האף ויוצאת בשקט מחדר השינה
שלי, מתלבשת, לוקחת את המעיל שלה ולפני שהיא הולכת, היא לוקחת
את הכסך, שמחכה לה כמו תמיד על יד הדלת.