והימים שוב מתקצרים
עלה צרוב זהוב נושר
חוף הים מתייתם
מאנשים

הרוח נעשית קצת קרירה בין ערביים
החצב נכסף כבר לבצבץ מאדמה מבוקעת
בשדות שמעבר לנחל, מתייסרת בצמאונה
לטפטוף יורה גואל

בתי קפה נסגרים ועוברים מטמורפוזה
לבתי-קפה חדשים שיבואו במקומם,
והמשוררים מחליפים דיו בים רגשות
שמתחיל גואה
לקראת שירי סתיו

מצבי הרוח מתחילים להשתנות קצת
אחרי הזיות קיץ לוהט מזיע -
מתפוצצות כבועות סבון צבעוניות;
מתכנסים שוב כצבים לתוך עצמנו
פנימה -
לחשבון נפש וסיכומים לקראת עוד שנה
חוששים מה, לא יודעים מה יקרה

האם גמענו עוד טיפות ידע מנהר הזמן הקדום?
האם לחמנו עם עצמנו עם החיים ויכולנו?
האם כעת מבינים את עצמנו את החיים
באופן עמוק יותר, אמיתי יותר?
האם אנו מאושרים יותר?
טובים יותר?
התקדמנו?
לאן?

ויש שלא נסחפו בבועת ההזיות
ויש שנפתחה להם דלת שופעת תקווה
ויש שקורנים חיוכים לכל העולם
ויש כאלה שהחיוך אצלם הפוך
עצוב
מריר
כואב
סובל
בוכה
מדוכא
מיוסר
מיואש
מלא רחמיים עצמיים
אובד

והנבואות הקדומות חרוטות בשמיים הנצחיים
כתובות שחור על גבי לבן בספרים העתיקים
שהזהיבו מיושן; ונהר הזמן שוטף באפיקו
נפתל נסתר אל אוקיאנוס מופלא נסתר
ממנו,
מפזר רמזיו לכל שפתוחים לקלוט

ומעל כיפות השמיים
מתלבות כיפות אש

ועיניים אוהבות מביטות עלינו מבלי שנראה
מקוות מחכות שנתחיל לקלוט משהו מאותה
תקווה נצחית מושלמת ששמורה לכל אחד
ואחד בליבו, חרוטה בכל לב לעד
באמונה
בתקוה
באהבה
בחסד
באור המושלם
בנבואה שתתגשם בתוכנו אפילו בשנה זו
הבאה
אם רק נאמין
נפתח את ליבנו
לאהבה