יש שנולדו לצער.
יש שנולדו גם לכאב.
יש שנולדו לחיוך ולשמחה.
אני נולדתי רק כדי,
לחיות שוב את אהבתך.

אור הירח,
על פני המים.
אש השמש,
בשקיעה.

לי מזכירים
את אור עינייך,
את שפתייך,
ולא אדע כעת עוד מה.

הגלים בים,
לי שוב שרים את שמך.
כמו העונות,
כל השנה.

אני אביט בנשמתך,
אריח את פרחי ליבך,
אצלול אל תוך
נהר השיכחה.

כשאת אתי אני כמו מים.
זורם שקט ולא נפגע.
כמו עננים שבשמיים,
יודע רק שאני קיים.

כשאת לא כאן,
אני כאב.
אני כמו אש,
בלי רגיעה.

צורח,
בורח,
כן, זה הקסם,
שהטלת עליי.

כשאת אתי,
אני אחד!
ואין בי כלל
כל מחשבה.

האור יכבה שנית כעת.
את תעצמי שוב את עינייך,
המסך ירד לו על חייך,
וכך תתום ההצגה.

כשאת הולכת לבדך,
אני עוטה אז אפלה.
אני בוער כולי באש,
בוער לעד ולא כלה.

והעולם כולו צורח,
ואין לי עוד גבולות.
כל השדים נופלים כעת,
בפני עיניי האפלות.

והכאב שבליבי,
זוהר כעת כמו כוכב.
אם את לא כאן עכשיו אתי,
אני אשבור לו, לבורא - את כל יצירותיו.

בין הקברים העצובים,
מול פיסות השיש שבין דשאי ירק,
אני שוטף אותם כמו גשם,
(מוריד) מהעולם את האבק.

זה לא חשוב עוד מה
עכשיו אני עושה
כי את הלכת וזה עבר, נגמר,
לחיות כעת לבד, אני שוב אנסה.