את גדי פוקס פגשתי ביום ראשון אחד שעה שחיכיתי לקו 380 בתחנת
'רכבת צפון'. הוא עמד מאחוריי בתור למכונה של הפחיות בזמן
שחככתי בדעתי אם כדאי לקנות פחית של מיץ מנגו או פחית של קוקה
קולה. העניין היה, שאהבתי יותר מיץ מנגו אבל קיים היה הסיכוי
הקלוש שמאחורי הלשונית של פחית הקולה, יימצא לו המספר 18 דבר
שלכשלעצמו, אינו מיוחד כלל, אלא שבאותה תקופה, מספר 18 מאחורי
לשונית של פחית קולה, פירושו היה טיול לך ולעוד זוג חברים
לספארי בקניה. הרגשתי בר מזל והחלטתי ללכת על הקולה. מיותר
לציין שנותרתי תקוע עם קולה שלא אהבתי ועם המספר 386 שפירושו
היה: 'שוב פעם יצאת טמבל'.
גדי פוקס חיכה כל העת ההיא לתורו בסבלנות. כשזה הגיע, שלשל
פנימה את מטבעותיו ולחץ על הכפתור של פחיות הקוקה קולה. הוא
תלש את הלשונית, הציץ מאחוריה ולאחר מכן רפרף בעזרת אצבעותיו
לאורך רשימת הפרסים ומספריהם אשר היו מודפסים על הפחית. "עוד
פעם מכונית." אמר לבסוף ונאנח באדישות. הוא התכוון להמשיך
בדרכו וייתכן שלא היינו נפגשים עוד למשך שארית חיינו אילמלא
השתלט עליי אותו פרץ סקרנות פתאומי וגרם לי לפנות אליו. "אינני
רוצה להשמע חטטן" התחלתי, "אבל האם הרגע אמרת שזכית  במכונית?"
"יותר לכיוון של ג'יפ," הוא השיב " אבל זה לא באמת משנה."
סקרתי אותו במבט נוקב מכף רגל ועד ראש. "אתה לא באמת מצפה שאני
אאמין שאתה עכשיו זכית במכונית ושאתה גם כן אדיש לגבי זה
לחלוטין." "אתה יכול להאמין למה שאתה רוצה, זה לא ממש אכפת
לי." "תראה לי את הלשונית שלך!" פקדתי עליו בחוסר סבלנות שלא
היתה אופיינית לי. "שיהיה." הוא השיב והושיט לי אותה. לא היה
שום מקום לספק, המספר היה 34 ו-34 היה בעל משמעות אחת בלבד:
הונדה-1- HRV! בחנתי אותו שנית. החלטתי שהוא לא דומה כלל ליגאל
שילון, ליצפאן, ליודה ברקן או אפילו למושון. הוא היה גבוה,
בסביבות מטר תשעים. שערו היה בלונדיני ועיניו כחולות. כתפיו
היו רחבות ולמרות שנמנעתי מלעשות דברים שכאלה בדרך כלל, נאלצתי
הפעם להודות ביני לבין עצמי שהיה זה גבר נאה ומושך ברמה של
דוגמן תחתונים לפחות.
"בוא'נה," אמרתי לו לבסוף, " אתה זכית בהונדה באמת." "כן, אני
יודע." הוא השיב. "מה יודע? איזה יודע? מה נסגר איתך תגיד לי?
אתה מבין שאנשים אצלנו בבסיס קונים כבר חודשים איזה חמש עשרה
פחיות ליום רק בשביל לזכות במשהו בפחיות קולה האלה. אני מדבר
איתך על בסיס שכל החיילים בו מכורים לחלוטין לקולה, יש להם
שיניים רקובות והם לא מפסיקים לתקוע גרעפסים. אני מדבר איתך על
אנשים שימכרו את אמא שלהם בשביל אבוב מסריח ואתה זוכה לי
בהונדה ומשחק אותה אדיש? זה רכב ששווה איזה 140,000 שקל כמו
כלום. אתה אמור עכשיו לתפוס את הראש, לצעוק שאתה לא מאמין
ולהדביק נשיקה לבן-אדם שהכי קרוב אליך."
"תקשיב," הוא ענה באדישות." זה סיפור ארוך, אבל בוא רק נגיד,
שבשבילי, לזכות בהגרלה של קוקה קולה זה לא כזה ביג דיל."
"איך לא ביג דיל?"
"פשוט, לא ביג דיל."
"כי אתה נורא עשיר?"
"לא בדיוק."
"אז מה כן?"
"יש לי מזל."
"מה?"
"יש לי מזל, אני 'מזליסט', 'פוקסיונר', תבחר מה שמתאים לך."
גרדתי קצת בראשי ואחר כך קצת באוזן. היה זה מן דבר כזה שהייתי
עושה תמיד כשהייתי מבולבל.
"יש לך מזל?" (הייתי חייב להיות בטוח ששמעתי נכון.)
"כן."
"אז אתה רוצה להגיד לי שאתה זוכה בדברים כאלה הרבה?"
"תמיד. "
גרדתי קצת באף הפעם ואחר כך נעצתי בו מבט וחיוך ערמומיים
ואמרתי: "אז נראה אותך מוציא עוד אחת."
"לא רוצה."
"מה לא רוצה? אתה מפחד!"
"אני לא רוצה כי אין לי כבר מקום לעוד ג'יפ וחוץ מזה, הם נורא
כועסים כשאני זוכה באותו מבצע יותר מפעם אחת. היתה איזה חברה
אחת, מאוד גדולה דרך אגב, שזכיתי אצלם בכל כך הרבה דברים שהם
השתגעו לגמריי. בהתחלה חשבו שאני רמאי כמובן, אחרי שהבינו שאני
פוקסיונר התחילו לאיים עליי, אמרו שאם עוד פעם אחת אני זוכה הם
שורפים לי את הבית ושוברים לי את העצמות ומה שאתה לא רוצה. הכי
גרוע היה עם מפעל הפיס. הוצאתי מהם במצטבר איזה 20 מיליון שקל
תוך חודשיים אז הם אמרו שהם יחוקקו נגדי חוק בכנסת. חוק כזה
שלא רק מונע ממני להשתתף בהגרלות של מפעל הפיס אלא בכלל
בהגרלות ומבצעים מכל הסוגים, אפילו בהימורים בקזינואים. אמרו
שהם יקברו אותי. אמרתי להם שזה לא יעבור בבג"צ, אבל עם
הקומבינות שלהם, לך תדע. אני מעדיף להוריד פרופיל ולא להתעסק
אתם."
נותרתי עדיין מעט קטן אמונה ולכן ניסיתי לחשוב על דרך אחרת
לנסות את כישוריו. הצעתי לו שנטיל מטבע ונראה אם הוא מנחש. הוא
הסביר לי שאני חייב לתת לו משהו בתמורה לכל פעם שהוא מנחש
נכון, אחרת, זה לא ממש ישתלם לו לנחש נכון ואם זה לא משתלם לו
לנחש נכון, אז אי אפשר ממש להגיד שהוא יהיה בר מזל אם ינחש
נכון והרי אז ייתכן בהחלט שינחש לא נכון, שכן הוא אדם בר מזל
ולא אדם שיודע לנחש נכון תוצאות של הטלת מטבעות. הסכמתי לתת לו
עשר אגורות בתמורה לכל ניחוש נכון למרות שבלבי חששתי שהוא מרמה
אותי בעניין הזה. הוא ניחש נכון עשר פעמים רצופות. אחר כך
הצעתי שנשחק 'זוג או פרט' והוא ניצח אותי שלוש עשרה פעמים
רצופות (בתמורה לתשלום סמלי מצידי, כמובן.) דבר דומה קרה גם
ב'אבן נייר ומספריים'.  בשלב הזה הייתי כבר די משוכנע. "וואו,"
אמרתי. "זה חתיכת דבר." "כן, אני יודע."
"ותגיד, זה תופס לעוד דברים."
"כמו מה?"
"נגיד אומרים על בן-אדם שיש לו אשה מוצלחת שהוא בר מזל, אז יש
לך אשה מוצלחת?"
"תלוי מה אתה מגדיר מוצלחת."
"איך היא נראית למשל?"
"נראית מעולה. היא היתה דוגמנית בין גיל 16 ל-17 אבל היא
החליטה להפסיק עם זה כי זה נראה לה שטחי. בכלל, היא העדיפה
להשקיע את הזמן שלה בלסיים את התואר שלה בפיזיקה לפני שהיא
מתגייסת."
" תואר בפיזיקה אתה אומר..."
"כן, ואז אחרי שהיא נהייתה טייסת קרב אסור היה לה להצטלם יותר
אז היא לא חזרה לזה. אבל לא נורא, היא מבסוטית מזה שהיא רופאה.
בעיקר עכשיו כשנותנים לה לנהל את בית החולים והתרופה הזאת שהיא
פיתחה הולכת לזכות אותה בפרס נובל. גם הכסף מהביקורים הפרטיים,
זה חתיכת סכומים רציניים. בכל אופן, היא נראית מעולה."  
"כן... טוב, נראה לי שזה נופל, ככה, פחות או יותר למה שאני
מגדיר אשה מוצלחת. איך הבריאות שלך?"
"אני אף פעם לא חולה. "
"אהא... מיותר לציין שאתה גם נראה כמו שחקן קולנוע ובטח יש לך
מנת משכל של 200."
"188"
שתקתי. מה כבר יכלתי להגיד? לבן-אדם היה מזל. אי אפשר היה
להתווכח עם זה.
הספקתי עוד להבחין בו מתכופף להרים מטבע של עשרה שקלים שהוא
מצא על הרצפה כשנשמע הפיצוץ. אני זוכר את עצמי עף באוויר מרחק
שנראה לי כמו עשרות מטרים. כשנחתתי ראיתי אותו עדיין מכופף
ואוחז במטבע. טלפון ציבורי שראשו נגדע עמד לידו, כאילו בכדי
להדגים, מה היה קורה אילו היה ניצב שם הראש היפה של גדי פוקס.
"חתיכת בן זונה פוקסיונר." חשבתי לעצמי ואבדתי את ההכרה.

ייתכן שאתם חושבים עכשיו: "רגע, אם הוא היה בר מזל באמת, הרי
שהוא לא היה נקלע למקום שיש בו פיגוע מלכתחילה, לעזאזל, אם הוא
היה בר מזל אמיתי הוא בכלל לא היה נולד ישראלי. הוא היה נולד
קנדי או שבדי או משהו שליו מעין זה." גם בעיניי נותרה השאלה
הזאת מעט לוטה בערפל. לכן שאלתי אותו פעם אחת מה דעתו בעניין
הזה. היה זה באחת הפעמים שבא לבקר אותי בבית הבראה 3 בחיפה.
הוא השיב לי בשאלה. הוא שאל אותי אם אני מאושר עכשיו כשאני
בבית ההבראה. אחרי הכל, הוא הסביר, יש כאן נוף מדהים של ים,
דשא, עצים, חדר מלא במחשבים חדשים שאפשר לשבת ולשחק בהם יום
שלם, יוצאים חמשושים וכל הזמן הזה הפז"ם דופק ובינינו, (הוא
קרץ) אתה כבר לא ממש נכה. השבתי לו שנראה לי שאני מבין לאן הוא
חותר. "אתה חותר לכך ששלווה וביטחון טומנים בחובם גם שיעמום,
ריקנות ודיכאון." "משהו כזה. ויכל להיות גם שהמזל הזה שלי זה
לא דבר שלם, יכול להיות שיש בו חורים. לי זה לא ממש אכפת, אני
לא חושב על זה. האמת, אני כמעט לא חושב בכלל. וזה ידידי, הוא
הפוקס הכי גדול שקרה לי."