אם היית מסתכל עלי
פנימה,
עמוק יותר משהסתכלת עד עכשיו
היית רואה ממה בדיוק אני מורכבת.


מרסיסים ומחלקים קטנים כל כך.
שאני מורכבת קצת כמו ריקוד.
מכל כך הרבה תנועות
ומבטים
ורגשות.

קצת סותרת את עצמה.
קצת לא בטוחה.
אבל בסוף יוצאת בסדר,
יפה כזו,
איך שבסוף הכל מסתדר.


אם היית מסתכל עלי,
אבל יותר,
מתעמק בדקויות. בדברים שחבויים בי
אולי היית מבין טוב יותר.
מבין איך לבד לי.
שהכל בא מחולשה, ולא ההיפך.

איך ששקט לי עכשיו,
לא שליו, שקט.
ואת השקט הזה אני לא מצליחה להפר.

האמת היא, שלא כל אחד שהיה מתעמק בי היה גם מבין.
ואולי בעצם גם אתה לא.
אבל הייתי רוצה שתבין.
וסליחה שגם לזה אין לי הסבר מדויק.
חשבתי שאיתך זה לא אותו הדבר.
שאיתך, לידך, אני אחרת.
חשובה יותר.
שאתה עושה לי טוב.
מן הרגשה כזו שממלאת אותי מבפנים, כמעט מפוצצת. שמולה הכל נראה
פשוט כל כך, אפשרי כל כך.
שפשוט כיף לי איתך. למרות שכיף זו לא המילה שתתאר אותך, כי כיף
זה לטעום את הטעם של המים כשנורא צמאים. וכיף זה איך שהלב נצמד
ומתהדק לגוף במתקנים של הלונה פארק.
כיף זה לא אושר, זו שמחה. ובין אושר לשמחה יש רווחים עצומים.
שמחה מתפוררת, מתקלפת, לעומת האושר שנשאר כמו כתם חזק וקשיח.

ואתה. איתך זה יותר משמחה.
עדיין לא אושר, אבל אולי איזה משהו באמצע.