אחרי שאתה מת אתה מגיע עוד פעם לבקו"ם. כל האנשים שמתו ביום
שלך יושבים ליד שולחנות מוצלים מעץ ומחכים שיקראו להם ברמקול.
מי שיש לו מזל וההורים שלו והחברים שלו כבר מתו, זוכה לחכות
ביחד אתם.
גם פה יש את אלו שכבר יודעים לאן הולכים לשלוח אותם כי הם
ביררו עם דודה שלהם שהיא מאבחנת פסיכוטכנית. גם פה בסוף קוראים
את השם שלך לא נכון ואז אתה עולה לאוטובוס, נוסע מאה מטר
ויורד. אם יש לך מזל ואמא שלך כבר מתה אז זה השלב שהיא בוכה.
יש גם כמה בנות מהתיכון שלך שבוכות ויש כאלו ששרים 'עוף גוזל'.
כן, כל הסיפור עוד פעם. אחרי שאתה יורד מהאוטובוס אתה עובר
שרשרת מילאוך: מצלמים אותך, לוקחים לך טביעות אצבעות, מזריקים
לך חיסונים, מצלמים לך את השיניים, נותנים לך חמישים שקל
ו'בזקכרט' ותאמינו או לא יש אפילו את זאת ששואלת אותך למי אתה
רוצה שיודיעו במקרה של אסון ולמי תוריש את הכל אם תמות.בסוף
מחלקים לך מין כותנת לבנה, כנפיים וגם את העיגול הזה הזוהר
ששמים מסביב לראש.
אני נהרגתי בצבא ובגלל זה יום המוות שלי לא היה לי כל כך קשה.
הרי עברתי את כל הסיפור הזה רק כמה חודשים לפני כן. מי שלא עשה
צבא או שכבר הספיק לשכוח (וככה זה בדרך כלל, כי בדרך כלל אנשים
מתים מזקנה ורובם בכלל באים ממדינות שאין בהם שרות חובה) אז זה
קצת קשה לו. כן, גם פה קוראים לזה הלם בקו"ם.
בקיצור, הקצין מיון הבן זונה שלח אותי למדור הראשון של
הגיהנום. אמרתי להם ישר שזאת טעות ושיש לי נתונים ממש גבוהים.
הייתי בחיים בן-אדם ממש בסדר. התנדבתי בתיכון למד"א ולפני
הגיוס שלי, רבתי עם רופאים כדי שיעלו לי פרופיל כי זה היה לי
כל כך חשוב להיות קרבי ולתרום כמה שיותר. בכלל, אם לא הייתי
כזה בחור טוב, הרי לא הייתי רץ מול האש בשביל להגיע לגוטמן
שהיה פצוע ואז בכלל לא הייתי מת. הסכימו להכניס אותי לקצין
מיון פעם שנייה. הקצין מיון אמר לי שהוא יודע טוב מאוד מה
הנתונים שלי ושיש עוד כמה אנשים עם נתונים כמו שלי ושהוא לא
יודע מאיפה אני חושב שאני בא ושיש מדורים הרבה יותר גרועים
בגיהנום ושהמדור הראשון נחשב מקום לא רע בכלל. אמרתי לו שאו
שהוא שולח אותי לגן עדן או שאני לא מתפנה. הוא אמר לי שאני אלך
לכלא. אמרתי לו שלא אכפת לי ושבכלל, עדיף כלא על גהנום. הוא
שתק וחשב כמה שניות. אחר כך הוא אמר לי שיש משהו במה שאני
אומר. אחר כך הוא שתק שוב וחשב עוד קצת. "אז אני אשלח אותך
למדור השביעי של הגהנום." הוא אמר לבסוף. אמרתי לו שהוא לא
יכול לעשות את זה ואם הוא יעשה את זה אני אקבול אותו. הוא רצה
לדעת אם אני מאיים עליו. אמרתי לו שכן. הוא השתתק שוב, חשב עוד
קצת ולבסוף צעק עליי שאצא החוצה ואחכה. חיכיתי שבוע. הייתי
מחכה עוד אילולא ההורים שלי היו שולחים את הקבילה שלהם ישר
למשרד של אלוהים. "כן, בלי לדפוק חשבון". אמר לי אבא בטלפון,
"רק ככה מזיזים פה דברים." הוא הוסיף. ובאמת אחרי שחיכיתי שבוע
בבקו"ם הודיעו לי בכריזה להגיע לחלון 3 ובחלון 3 אמרו לי
להתייצב ב-11 במשרד של אלוהים.
"מאז השואה הם נזהרים על התחת שלהם." אמר לי מישהו שחיכה איתי
בתור להיכנס למשרד של אלוהים. "לא רוצים להסתבך עוד פעם." הוא
הסביר. השעה היתה כבר אחת בצהריים ועדיין לא נכנסתי למשרד של
אלוהים. ניגשתי עוד פעם לפקידה של אלוהים ושאלתי אותה מה קורה.
"אלוהים מאוד עסוק" היא ענתה לי והמשיכה לדבר בטלפון עם החברה
שלה סמדי תוך כדי שהיא משחקת עם מסטיק ורוד בעזרת ציפורניים
מטופחות להפליא בצבע סגול מבריק. "את כבר שעתיים אומרת לי שהוא
עסוק, במה הוא כל כך עסוק?" הקשתי עליה. "הוא עסוק בדברים
חשובים." היא ענתה לי ובקשה שאני אצא אחוצה ואחכה. "כשהוא
יתפנה יקראו לך." היא הוסיפה. אמרתי לה שחיכיתי כבר מספיק
ודרשתי לדבר עם האחראית. האחראית הגיעה. זאת היתה אשה שמנה עם
פרצוף ודיבור של מנהלת בית ספר. "תסלח לי, חוצפן." היא אמרה
ואני הבנתי שזה לא באמת אכפת לה אם אני אסלח לה או לא. "אתה
באמת חושב שאתה זה הדבר שהכי חשוב לאלוהים להתעסק אתו כרגע?
אתה יודע כמה רק לוקח לקרוא את כל הפתקים מהכתל? אתה לא
מתבייש? הוא עושה לך טובה שהוא מפנה לך זמן ואתה עוד בא
בטענות? אנשים יש להם חוצפה לפעמים שזה לא להאמין." את המשפט
האחרון היא הפנתה כביכול אל הפקידה. "צא החוצה ותחכה." היא
המשיכה. "כשיגיע התור שלך, יקראו לך." יצאתי החוצה וחיכיתי.
בשעה ארבע הגיע הרב עובדיה. "יום לחוץ היום, הא?" הוא אמר
לפקידה כולו חיוכים. "כמו תמיד." היא ענתה. "אנחנו כבר
רגילים." "הוא בפנים?" שאל הרב עובדיה והצביע אל עבר הדלת של
אלוהים. "כן, כן, הוא מחכה לך." ענתה הפקידה וחייכה גם היא.
"מה זה?" שאלתי תוך כדי שאני מזנק ממקומי אל עבר הפקידה. "אתם
מספרים לי שהוא עסוק ומכניסים את הרב עובדיה בלי תור?" האחראית
הגיעה שוב. "תקשיב לי טוב." היא אמרה לי. "זאת הפעם האחרונה
שאתה מרים את הקול שלך על מישהו כאן. זה ברור לך? אתה ככה קרוב
לקבל תלונה. (היא הראתה באצבעות שלה כמה אני קרוב) עם כל הכבוד
לך, מרן הוא בן-אדם טיפ טיפה יותר חשוב ממך ותאמין לי שהוא
ואלוהים לא משחקים שם בפנים ואם אתה צריך לחכות קצת בשביל שהם
יוכלו לדבר אז אתה תשב ותחכה כמו כולם. ברור?" ניהלנו אי אילו
חילופי צעקות נוספים ואחריהם החלטתי שמוטב לי להרגע ושאני לא
אתן להם לעצבן אותי. התיישבתי בחזרה. בשעה שש נכנסתי סוף סוף
למשרד של אלוהים. לאלוהים באמת היה זקן לבן ומין גלימה לבנה
ארוכה כמו בסדרות הנוצריות המצוירות ששידרו בערוץ הלבנוני.
כשנכנסתי הוא עיין בתיק שלי שהכניסה לו הפקידה שלו קודם לכן.
"אני מבין שאתה לא מרוצה מהשיבוץ שלך." אמר אלוהים בקול בס
עבה. כזה קול בדיוק היה למג"ד שלי. "כן." עניתי לו. "אני רוצה
גן-עדן." אלוהים לא חשב יותר מדיי ואמר "איך אני יכול לתת לך
גן-עדן עם כזה תיק?". "מה זאת אומרת?" שאלתי. "אני הייתי בחור
ממש בסדר. כולם אמרו שאני בחור זהב. קבלתי צל"ש אחרי מותי..."
"מה זה מעניין לי את הביצים?" קטע אותי אלוהים . "לא שמרת שבת
אפילו פעם אחת, לא צמת ביום כיפור אפילו פעם אחת ותסתכל פה."
הוא הצביע על שורה מסויימת. "הבאת ביד ולא פעם אחת, כמעט כל
יום. ככה אני יכול להביא לך גן-עדן תגיד לי? אתה עושה צחוק?"
"אבל מד"א..." ניסיתי. "עוד פעם אתה מקשקש לי, זה לא קשור לפה
בכלל. אתה הולך למדור הראשון של הגהנום חביבי ותגיד תודה שלא
קבלת משהו יותר גרוע. משוחרר." יצאתי. מאז אני בגהנום. יש פה
באמת שדים אדומים עם קרניים וקילשונים. יושבים פה בתוך שמן
רותח ומתבשלים כל היום. אבל זה לא כזה נורא, מתרגלים. בינתיים
אני כותב. אבא עדיין אומר לי בטלפון שאני לא אדאג ושהוא יפנה
לתקשורת. בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר לי שהוא השיג את הפלפאון
של כרמלה מנשה. "לא יכול להיות שכל הדתיים החולירות האלו יגרדו
את הביצים שלהם בגן-עדן ואנחנו נתבשל בגהנום כמו כלבים." הוא
הוסיף. "נכון אבא." אמרתי לו, אבל בפנים, אני כבר הרמתי ידיים.