לא הפסקתי לקלל את כל האנשים שעברו ולא עצרו , מה העניין? לך
תבין... עומד חייל בכביש הערבה, 39 מעלות חום, אמצע שום מקום
וכלום! לא מזיז להם, אחרי בערך 45 דקות עוצרת מכונית נחמדה,
זוג צעירים בדרך לאילת, אני שואל אם זה בסדר עד כושי ועולה.
Nice הזוג הזה אפילו הציעה לי לשתות, הם שואלים אותי מה אני
עושה כאן? אני מסביר שזה מילואים שחייב ושסובלים. מזלי שהם
עצרו, אז טוב מספיק עם הבכיינות, הבחורה שומעת ברדיו איזו
ידיעה על חטופים בלבנון, וישר הוא קופץ ומתחיל להסביר: לי
שיושב מאחור, ולה שיושבת לידו. למה זה טעות כל המדינה הזו ובטח
שגם הצבא. אני קצת לא הרגשתי בנוח אבל החלטתי לא להגיב. "מדינה
שלא דופקת את אילו שדופקים אותה היא לא מדינה" הוא אומר,
ומנפנף בכף ידו עם כמה אצבעות חסרות ומוסיף גם ברכה "אם הצבא
הזה לא יזיין אותם הם עוד יחסלו אותנו". אני מנסה להרגיע את
המצב, שמתי לב שזוגתו כבר מורגלת לעניין ומנסה להסביר למה
התכוון המשורר אחרי כל חצי משפט שהוא מוציא מהפה, היא פונה
אליי ואומרת שהם ביחד מהתיכון ושלא תמיד הוא היה כזה , מן
מחויבות כזו ....
שאלתי אותו על שירות במילואים ובכלל על הצבא. והוא אומר מילים
אלו בנימה מוזרה "פראייר מי שהולך לצבא , מי צריך את הכאב ראש
הזה בכלל? "אמריקה אין כמו אמריקה" הוא מוסיף . בדיוק כשאני
ניפרד מהם לשלום אני שואל אותו, תגיד איפה שרתת? שאלה ישראלית
מתבקשת, "ג'ובניק" הוא עונה, אני חוצה את הכביש ומעיף מבט על
הרכב בו נסענו ורואה את הסטיקר בחלון האחורי "קרבי זה הכי
אחי"
|