השעה בערך 3:30 בלילה, לפנות בוקר. היא מוציאה את המפתח מהתיק
ומכניסה אותו באיטיות לחור המנעול, כאילו אם תעשה את הדברים
לאט לא יישמע הרעש בדומיית הבית הישן.
היא פותחת את הדלת רק כדי חריץ וחומקת פנימה מנסה להיכנס מהר
מספיק בשביל להשאיר את המחשבות שטרפו אותה בחוץ.
היא מורידה את נעליה בכניסה והולכת יחפה לאורך המסדרון החשוך.
בקצה המסדרון היא פונה ימינה ופותחת דלת אחת וסוגרת אותה אחריה
בדממה, רק אז היא מעזה להדליק את האור, ומגלה בהפתעה חסרת
תכלית שחדרה נשאר בדיוק כמו שהשאירה אותו רק לפני שעות ספורות.
מיטה מסודרת מכובה בכיסוי מיטה ירוק שגלי נתנה ליום הולדת עשר
וכל שאר החדר מבולגן, מלא בגדים על הרצפה, ספרים ודפים על
השולחן, בובות חרסינה ישנות,מלאות אבק ממלאות מדפים שלמים על
הקירות. היא נושמת נשימה עמוקה ומביטה סביבה בפליאה, איכשהו
למרות הכל הממלכה שלה, ממלכת הבלגן נשארה בדיוק אות דבר, הפוכה
אבל ברורה וקבועה, מוכרת ולא מראה סימן על הזעזוע שעבר על
המלכה....
היא מתיישבת על המיטה, אבל מייד קמה ונעמדת, המיטה תמיד הייתה
דבר נקי בשבילה, טהור. במצבה היא לא רוצה לגעת בה, לטמא אותה
בזוהמה שמרגישה שדובקת בה. איכשהו בתוך כל הבלגן של החדר המיטה
נשארה תמיד מסודרת מכוסה בכיסוי הירוק.
היא מכבה את האור ופתחת את הדלת, יוצאת שוב למסדרון ונכנסת
לחדר האמבטיה. מביטה בראי הגדול, ולא רואה בו את עצמה היא רואה
גרסה שניה של גלי, החברה הכי טובה שלה, אולי אפילו עוד מהגן.
לאט היא מוציאה את הסיכה שאוספת את שערה, ואלפי גלים קטנים,
שחורים, רכים, מתפזרים סביב פניה, יחד איתם מתפזר גם גל של ריח
סיגריות שדוחה אותה אפילו עכשיו. "של מי הסיגריה הזאת?" היא
חושבת ועונה "למי זה בכלל משנה" אבל הריח הזה דבוק בה וגורם לה
לרצות לברוח מעצמה.
מורידה את החולצה הכחולה עמוקת המחשוף שגלי נתנה לה, ומשתחלת
החוצה בקושי מהמכנסיים השחורים, הצמודים של גלי. לאט חוזרת
התחושה אל ירכיה שהיו כלואים במכנסיים הצרים במשך זמן רב מדי
לטעמה. היא נזכרת, עדיין במבוכה באותם רגעים אצל גלי כאשר היא
הסתכלה עליה ואמרה מזועזעת "יפה?!  זה יפה?! אמרתי לך לבוא
לבושה יפה!" וברגע אחד היא ציוותה עליה להוריד את הבגדים שאולי
לא היו שיא האופנה, אבל היו נוחים, ולפי דעת גם החמיאו לה
במידה מספקת. אבל גלי כבר פתחה את הארון והלבישה אותה בכמה
בגדים עד שהגיעה לבגדים בהם היתה  כלואה כל  אותו ערב. גלי
משכה על פני שכבות עבות של איפור, בדומה לאלו שהיו על פניה,
גלי אספה את שערה בצורה משונה. לבסוף היא חייכה "ככה את יפה"
בלי לשים לב כמה הערה תמימה זו, היא בעצם פוגעת...

היא זורקת את הבגדים שספוגים בעשן סיגריות לסל הכביסה וחושבת
בנקיפות מצפון איך תסביר לאמה את הריח השנוא כל כך בבית
משפחתה. ובעצם איך היא מסבירה את הריח הזה לעצמה? היא מכוונת
את המים ונכנסת מתחת לזרם הרותח. נותנת למים החמים ללטף את
גופה הערום, רוצה לתת להם לשטוף את כל מה שהיא לא רוצה לזכור
ובכל זאת זוכרת.

גלי תמיד היתה מוקפת חברים, מבינה יותר בהכל, לגלי היתה הילת
קסם שגרמה לכולם לרצות להיות לידה, אבל איכשהו על פני כל השנים
הן נשארו חברות טובות וגלי אהבה אותה ושיתפה אותה. אבל מאז שהן
עברו לתיכונים שונים היא הרגישה שהן מתרחקות, שלגלי כבר אין
זמן או רצון להשקיע זמן בלהיות איתה. והנה עכשיו גלי הזמינה
אותה לבוא איתה להכיר את החברים החדשים שלה. "שעכשיו היא תוכל
להיות עם כל האנשים שהיא אוהבת בו זמנית" והיא כל כך להוטה
לחזור להיות תחת השפעת הקסם של גלי הסכימה בלי לחשוב פעמיים.

המים שותפים אותה, מרגיעים מנחמים.

הן הגיעו לבית באזור של העיר שהיא לא הכירה. בלי לדפוק קודם,
גלי פתחה את הדלת ונכנסה לבית. בהתחלה היא לא ראתה כלום, הכל
היה אפוף בעשן סיגריות, גלי חייכה אליה חיוך ענק ונכנסה, והיא
אחריה המומה מדי בשביל להתנגד. איך שהן נכנסו שלושה אנשים כבר
קפצו על גלי ולקחו לה אותה. תוך זמן קצר היא כבר ראתה אותה
באחת הפינות עם אחד מהם. נער שלא היה מוכר לה. פתאום היא הבינה
שהיא נשכחה. ויותר גרועה, שגלי היא כבר לא גלי שהיתה פעם, שלא
היתה משאירה אותה ככה לבד בשום מקרה. היא הביטה סביבה היא ראתה
בית מלא בבני נוער, שהיו בגילה בערך אבל נראו שונים ממנה
לחלוטין. בכל מקום היו זוגות מתחבקים ומתנשקים, נבלעים אחד
בשני. הנערים שלא היו בזוג ישבו קבוצות, קבוצות דיברו- ועישנו
כמעט כל אחד שם החזיק סיגריה דולקת, אף אחד לא חשב לקום לפתוח
חלון.

היא יוצקת לכף ידה כמות גדולה של שמפו ומורחת אותו על שערה,
מקציפה, הריח החריף-חמוץ-מתוק של השמפו ממלא את האוויר, היא
מתענגת על הריח שהיא כל כך אוהבת.

היא התישבה מקווצת בקצה של אחת הספות, מבכה בליבה על העובדה
שננטשה במקום זר לחלוטין בלי להכיר איש.
פתאום הבחינה- בקצה השני של אותה ספה ישב בנוחות נער אחד, היא
היתה בטוחה שהוא בגילה בערך, אבל היה בו משהו שונה כל כך,
בטחון עצמי שעוד לא ראתה באף אחד, אולי בעצם רק בגלי.
"רוצה שחטה?" הוא שאל והושיט לעברה את הסיגריה שהיתה תקועה בין
אצבעותיו וחייך אליה חיוך שגרם לגומה קטנה להיפער בלחיו.
"כן" היא אמרה. למרות שהיא לא אהבה סיגריות והתנגדה להן, אבל
לעשן היה עדיף על הבדידות שעטפה אותה אז. היא לא ממש ידעה מה
היא צריכה לעשות עכשיו, אבל פשוט לקחה את הסיגריה ונשמה דרכה
כמו שראתה אנשים אחרים עושים. עשן מר מילא את פיה ועבר
לריאותיה. ניסתה לא להשתעל, שלא ישים לב שזאת הפעם הראשונה
שלה, במקום זה יצאה לה מין השתנות וכחכוח חנוק. החזירה לו את
הסיגריה וניסתה לחייך, למרות הדמעות שהציפו את עיניה, היא לא
בוכה, זה פשוט העשן הזה...
בתנועה קלילה אחת הוא התיישב קרוב אליה, קרוב מדי לטעמה
ובתנועה נינוחה ממש כמוהו הוא שם את ידו סביבה. והיא למרות
שרצתה להיות רגועה כמוהו נשארה  קפואה, מבוהלת מהמצב שהיה חדש
לה ולא היתה בטוחה שהיא רוצה אותו. היא לא היתה בטוחה אם היא
אוהבת את העולם החדש הזה שנכנסה אליו פתאום, בהפתעה.

המים שותפים את השמפו מראשה, הקצף נוזל על כל גופה, על פניה,
נכנס לה לעיניים ושורף. וזה לא איכפת לה, מה זה הכאב שלה לעומת
הכאב של אמא שלה כשתגלה מחר בבוקר את הבגדים הספוגים בעשן,
כשתגלה מה הבת שלה עשתה היום בלילה.

מדי פעם הוא הושיט אליה את הסיגריה, והיא שאפה ממנה מבין
אצבעותיו. ידו ליטפה לה את המותן, משחקת, נכנסת מתחת לחולצה,
מרגישה את העור החשוף.
כשהסיגריה נגמרה הוא הוציא חבילה מהכיס שלו ושלף כבר שתי
סיגריות, אחת לו ואחת לה. הם עישנו בשקט והוא כל הזמן מכניס את
אצבעותיו החמות אל תוך חולצתה מלטף לה את הבטן.
היא עישנה, למרות שהבטיחה לאמה עשרות פעמים שלא תעשה זאת
לעולם, אבל אז היא לא חשבה על זה, היה משהו כל כך קוסם בעיניים
שלו, בלא להיות לבד, להיות חלק מכל הקבוצה הזאת. רוב הזמן היא
סתם החזיקה את הסיגריה ונתנה לה להיגמר, אבל מדי פעם גם לקחה
שאיפה, מנסה לא להיחנק.

תחושת אשמה חדה מטפסת במעלה גרונה, גם המים החמים לא מצליחים
לשטוף אותה החוצה, היא מחממת את המים עוד יותר.

כשגם הסיגריות האלו נגמרו, הוא לא הוציא עוד זוג, אלא בתנועה
של מה בכך התכופף אליה ונשק לה. היא נבהלה, אבל לא התנגדה לא
רוצה לעורר תשומת לב. לשונו היתה בפיה, מטיילת, מלטפת את
לשונה, והיא, היא פשוט נתנה לו לעשות את זה, ביטלה כל תחושה
מעצמה. הוא השכיב אותה על השפה ונשכב לידה, שפתיו על שפתיה. יד
אחת שלו מתחת לראשה, והיד השניה מלטפת מתחת לחולצתה. היא לא
יכלה לעשות כלום, זה הפחד אותה, אבל היא לא רצתה שכל האנשים
האלו שמסביב יסתכלו עליה, ויראו כמה שהיא שונה מהם.

חם יותר וחם יותר, המים צורבים את עורה, אבל הכאב שבתוכה גדול
בהרבה.

הוא הוריד את חולצתה, היא הסתכלה נבוכה סביב, אבל גילתה שכל
החדר מלא בזוגות כמוהם, לבושים יותר או פחות, ושאף אחד לא
מסתכל. ובכל זאת היא הרגישה מבוכה גם על כך שהוא רואה אותה
במצב הזה, זר מוחלט למעשה.
הוא המשיך לנשק אותה, מדי פעם עובר לחלקים אחרים, או משנה
תנוכה. היא לא הגיבה, נתנה לו לעשות בה מה שרצה, כבר לא קפואה
אבל בלי תחושת חיים.

הדמעות מגיעות עכשיו, מתערבבות במים של המקלחת, היא מתיישבת
מתחת לזרם החם.

גם הוא היה כבר בלי חולצה, וניסה לפתוח את חזייתה. ואז היא
פתאום הבינה מה קורה שם והתיישבה. הוא הביט בה מופתע, אבל לא
היה לה אכפת, היא לבשה את חולצתה, כלומר החולצה של גלי. כבר לא
היה לה אכפת מה הוא חושב עליה, או מה כל אחד אחר בחדר הזה
חושב. היא פשוט רצתה לא להיות שם, היא התחילה ללכת אל הדלת.
"חכי רגע, החברה של גלי! לא התכוונתי לפגוע" היא עוד שמעה אותו
אומר, וזהו, היא פתחת את הדלת ויצאה החוצה, אפילו לא סגרה,
והתחילה לרוץ נושמת סוף סוף אוויר נקי, היא רצה כל הדרך הביתה,
הרוח מקפיאה את פניה והזיכרונות הטריים טורפים את ראשה.

היא בוכה, וקול הבכי נבלע בקול המים הזורמים, האדים מציפים את
החדר, מזכירים לה את העשן שהיה בבית ההוא.
וזהו. הבכי מרוקן אותה, מהכל. מהתחושות והזכרות, מהכאב.
היא נקייה. היא יוצאת ועוטפת את גופה במגבת רכה, הראי מכוסה
אדים , אבל עכשיו היא יודעת מה היתה רואה אם הוא היה צלול, היא
היתה רואה בו את עצמה.