ניצבת אני במבוך דרכים,
האחת, נקייה ומצוחצחת,
כאילו נראה זה כי עדיין לא העזו לדרוך בה.
ואילו, השניייה, מפתה ומושכת,
אך נדמה שזו הטעיה.

בוחנת את הדרך לאושר,
האם לפסוע בדרך שבה פסעו רבים,
או האם ללכת אל הלא נודע שנמצא במרחקים רחוקים?

האם האמת מביאה אושר?
אז הנה, אני אוהבת אותך עד כדי טירוף!
ועכשיו, כשהאמת יצאה לאור,
מדוע אינני מאושרת?!

אני נמשכת אל הדרך השנייה,
מתחילה לפסוע עת עת,
אך מתחרטת.
אינני רוצה לפסוע עם העדר,
הסיכוי היחיד שלי להיות מאושרת,
הוא להוביל את עצמי,
להמשיך ולפסוע צעד אחר צעד,
ולמצוא את האושר,
שכנראה לא איתך.

ועכשיו, אתה עוזב,
ומשאיר אותי לבד,
והדבר הראשון שעולה על פניי,
הוא חיוך שתמיד היה נחבא.

הלב שלי אף פעם לא שיקר,
אני באמת אוהבת אותך,
אבל הפעם אני רוצה אושר,
ורק אושר,
דבר שאתה לא יכול להציע לי.

והנה אני ממשיכה ופוסעת,
ויוצרת את השביל,
שלבא אחריי יהיה יותר קל.
ממשיכה אני לפסוע,
דמעות בעיני,
אך האם יש בכלל אושר בלי כאב?
כנראה שלא...