היום לפני עשרים ואחת שנים נפטרה אימי. היום תערך אזכרה בבית
הקברות לכל המשפחה. הרב יקרא פסוקי תהילים עם אותיות שמה,
ואותיות נשמה ותפילה לעילוי נשמתה ויזמר אל מלא רחמים.
עשר שעות קודם לכן עשיתי אזכרה פרטית לאימי - איתך. אמרתי לך
לפני שהלכתי כשקשרתי את שרוכי נעלי, שאני חושבת שאימא שלי היתה
שמחה שיש לי אותך.
אימא שאוהבת את ביתה תישמח לראות, אפילו מלמעלה, כל שקרה ביער
באמצע היום:

עלינו אל תל גבוה - משקיף מסביב, עם שלוש אבנים גדולות
ופראיות. אין יפות כמוהן בשום בית קברות. שם במסתור האבנים,
בין אלפי רקפות הראית לפרפר צהוב שריחף מעל את אהבתך לפרפרי
הנסתר שכולו טובל בצופי אהבה חמים.
שם מעל האבנים, הראיתי לשמש הרכה איך לשוני זורעת עשרות פניני
אור על אברי גופך. עצי האורן הזקופים עצרו את נשימת המחטים
הלוחשת, הציפורים שמסביב חתמו מקוריהם בשתיקה ורק הפרחים לא
יכלו לעצור את ריחם כשביקרת לראשונה במקום המיועד רק לך.
במסתור האבנים זרמה לה האהבה.
אבנים הן אלף.  מסתור הוא מם  ואהבה היא אלף  
שלוש אותיות  שאומרות אמא - אותיות שמה.

ירדנו מתל אבני הפרא וצעדנו יד ביד אל בין עצי החורש, חבוקים.
צעדי נענים לצעדיך. זוכרים נועם המראות של ליל אמש, עמוסי אהבה
שרוצה לעבור זה אל זה. אתה פושט  את בגדיך, חושף את גופי מול
גופך וכמו אדם לחווה בגן עדן פורש לי מצע רך,  מרבד נדבות של
פרחים לרגלינו. הצבעים מתערבבים זה בזה סגול ואדום כחול ולבן
והרבה צהוב  ועל הכל מאירה השמש ומסנוורת את העיניים באפור
ולבן.
גופך מוכן, מתוח בשלווה, מחכה למגעי, לליטופי, לפי, לידי,
לגופי. אני נמתחת כולי לאורכך נושקת לכל צפונותיך. נמהלת לאט
לאט בתוך גופך.
מילותיך מדריכות אותי, ידי נענות לך, פיך לוחש לאוזני  ומראות
גן עדן לעינינו.
עצי האורן אינם מסתירים את המראה  של שני יצורי אלוהי האהבה
המתאחדים לגוף אחד. הם מקשיבים לצלילי האושר שנוגנו בקול משותף
כשגופך התארך, נמתח וננסך בישורת האחרונה אל רחם אהבתו.
נועם. שלל הצבעים. מראות. התערות.
ארבע אותיות נשמה. השניים היו לגוף אחד.

להשלמת האזכרה.
שכבנו שם כגוף אחד ואל מלא אהבה השוכן מעבר לצמרות עצי האורן
מביא לנו מנוחה וכנפי השכינה מכסות את מערומינו באהבה.