וכך, מדממת בכאב
בחרתי לשקוע אל המלנכוליה.
כמו אותה קונכיה חסינה מבחוץ, נוכחת ומרשימה
אך אם תטה אוזן רכה
תקשיב לרחשי המצולות והתהומות בתוכה.
התיישבתי באוטובוס מנסה לשחרר את חלוקי הנחל מליבי
שיפרצו הדמעות הארורות.
אותן דמעות כאב
גדולות וכבדות.
אך התפאורה מסביב הקשתה על המלאכה.
מלפני התיישבה נערה צעירה עם רעמת שיער אדמוני.
שעת בין הערביים הזדהרה עם שערה והזכירה
מרחבי שדות ירוקים, שמש וצחוק של ילדים
אוטו גלידה ניגן באחד הרחובות הסמוכים וגרר
אחריו המולת ילדים.
הרגשתי את אותם 'חלוקים' משתחררים ממני
למצמוץ עיניים מפוייס
ולחיוך אצור שמתעקש לא להפתח. |
