כבסי בגדייך בנהר
הצלול היחיד בעינייך,
הרווי אותו במליחות דמעותייך,
הטהרי מחטאייך.
הכל הוא ישטוף אל תוכו בשתיקה מימית,
גם את דם תשוקתך הנורא
בשקיקה מוזרה.
הנהר הזה עד כמה שהוא מלא
תמיד יישאר צמא
למגע ידייך העדינות,
החפות,
לוידויי ליבך הסורר.
ואת, בעפעפיים כבדות מסודות כמוסים,
תשליכי אל תוכו אל הכל,
הכל,
אל תשאירי דבר בידך,
על גופך,
הפטרי מכל אותם הרים של חורבן
שהמטת על כולם,
על העולם,
ובך יישאר רק זכרון אחד
כשהשמש תידום,
של זרועותיו המגוידות
בסופו של היום.