איילת עומדת מעל הקבר.
לא בוכה. בטח שלא צוחקת.
היא רק עומדת, היא רק מביטה... מרגישה...
פולטת אנחה.
ולא שזה יחזיר אותו, שום דבר כבר לא יחזיר אותו.
היא מתיישבת, משכלת את רגליה, ממוללת גבעול עשב ירוק.
מכאיבה לו, מכאיבה לו כמו שכואב לה עכשיו, כמו שכואב לה בשבעה
חודשים האחרונים.
מאז שהוא הלך...
היא עוד ילדה קטנה, היא לא כל כך מבינה מה באמת קרה לו, מה
באמת גרם לו לעשות מה שהוא עשה, אבל זה כ-ל כ-ך כואב לה.
כאב שאי אפשר לתאר בכלל.
כאב שמפלח את הלב...
ברגע ששומעים את הידיעה, וכן הלאה - לכל החיים.

מרימה מבט, אל המצבה שלו.
רק בן 19... כל כך צעיר...
ירון, ירון שלה.
והמכתב שהוא השאיר...
תמיד חשבה שאם משאירים מכתב, אם מסבירים למה, אם שולחים נשיקה
אחרונה, זה מקל.
אבל עכשיו היא יודעת שזה לא.
שזה אפילו עוד יותר כואב,
הידיעה הזאת... שזה היה משהו מתוכנן, פרט לפרט, עד החלקיק
האחרון. שהוא חשב, ותיכנן, וידע שהוא עושה מה שהוא עושה, כמה
שהוא פוגע במשפחה שלו... באמא שלה, כמה שהיא שבורה עכשיו.
בקושי מחייכת.
אבא שלה, כבר בקושי מסוגל לתפקד. העיניים שלו כבויות, כל הזמן
רק מעשן. גם אמא.
והיא... אחותו הקטנה...
בקושי בת 10, וכבר הרבה יותר בוגרת ממה שנראה.
היא זוכרת כמה שהיא אהבה אותו, עדיין אוהבת, ממש העריצה.
הוא היה האח הגדול, זה שתמיד יטפל בהכל, ירביץ למי שמציק, ישחק
איתה, לפעמים גם יכעס, אולי קצת ירביץ.
אבל היא אהבה אותו.
הוא היה האח הגדול שלה.

היה.