בזמן האחרון אין לה סבלנות לכלום.
מישהו מפריע לה לישון בלילות, היא יודעת מי, אבל לא מצליחה
למצוא אותו בין השמיכות, או אולי היא לא יודעת מי, בעצם מי
מפריע לה בכלל, אין אצלה אף אחד בלילות, חושך בחוץ עכשיו
ובכלל, בכלל אין אצלה אף אחד.
היא קמה בכל בוקר מישהי אחרת, יותר משניאה או לא מוכרת, מה זו
העייפות התמידית הזו שדבקה בכל רמ"ח איבריה. הקיץ מתנהל לאט,
הדבורים מחליאות אותה, דבורים מתפגרות לאיטן שרועות בכל פינה:
בחוץ, על המדרכה, בין המוצרים על מדפי הסופר, אחת אפילו הפתיעה
אותה והחליטה לקפוץ לביקור קרוב, בתוך ספל הקפה שלה.
שונאת את העונה הזו ובכלל, בכלל שונאת, תנו לה רק לעקור את הלב
הזה מעצמה, נדמה לה לפתע כמו כל תוגת העולם נכנסה לה בנשמה.
מועקה.
מישהי חתכה לעצמה את הוורידים אתמול, בחלומה, "לחצות את הכביש
ולא לרדת בגבעה" אמר לה פעם מישהו, חבלי חיים כחלחלים מתירה
מבשרה, הו לא, זו לא היתה היא.
בחוץ העצים כבר לא מותחים ענפיהם אליה, להושיט לה פרחי אביב
ריחניים, וגם הוא לא.
זיכרון מגעו מעורר בה בחילה, אבל לעיתים בלילות מישהו עוטף
אותה והיא מתמסרת.
אתמול בבוקר היא רשמה לעצמה מספר באותיות קטנות כחולות על פנים
זרועה ויצאה לרחוב. היה לה שיעור באוניברסיטה, מיהרה ובדרך
ניסתה לא להסתכל יותר מידי לצדדים, אבל בין כל ההמון ברחוב שוב
עלתה בה התחושה הזו, כאילו לידם היא דוהה, דוהה ועורה מלבין
כמו איזה בגד ששכחו על החבל. היה לה חם אז היא לבשה גופייה,
המרצה ניגש אליה בסוף השיעור ושאל אותה מה זה, אז היא חייכה
ושאלה אם מוצאת חן בעיניו הגופייה שלה, ושהיא קנתה אותה בשוק,
פעם מזמן, עוד לפני ששללו לה את הרישיון והיא היתה נוסעת
במכונית שלה ותמיד חונה על שני מקומות חנייה כדי להרגיש יותר
חשובה, אבל הוא כחכח בגרונו לפתע, קטע אותה ואמר שלא לגופייה
התכוון, והיא בפליאה שאלה אז למה כן, וקצת התכעסה כי חשבה
שהבינה ורצתה כבר ללכת משם, אבל אז הוא אחז בזרועה והצביע על
המספר הקטן שעיטר את בשר זרועה הלבנבן. היא הביטה בו ושאלה
"מה, זה? אני ניצולת שואה", וקצת צחקה אז ושאלה אם אמא שלו לא
לימדה אותו שלא מצביעים על אנשים, והוא בכעס פלט "את הרי רק בת
עשרים" והיא ביקשה בטון נעלב שלא יזלזל בה והלכה משם.
ברחוב מישהו עם ווקמן עבר לידה, שר איזו מנגינה לא מוכרת בקולי
קולות והיא החליטה ללכת לקניון, התחשק לה גלידת פיסטוק פתאום.
אבל עוד קודם הספיקה לעצור בחנות בגדים ומדדה חולצת פסים.
כשיצאה מתא המדידה, נעמדת מול המראה, הבחינה בכמה מוכרות
מביטות בה ומתלחשות. שאלה אותן אם החולצה לא הולמת אותה, אבל
הן רק שתקו ועיניהן כמו קרעו במבטיהן את ידה, אז היא צעקה
עליהן איך הן מעזות לצחוק על ניצולי שואה, ואיחלה להן "הלוואי
שהיטלר יקום לתחייה ויראה להן מה זו שואה". הן השתתקו ורק
עיניהן המשיכו עוקבות אחר דמותה המתרחקת, עד אשר הפכה היא
נקודה עטוית פסים והן נזכרו ששכחה לשלם, ורצו עוד לדלוק
בעקבותיה ולהחזירה, אבל אחת מהן אמרה אז, ספק בצחוק ספק
ברצינות, שניצולי שואה כבר שילמו מספיק.
היא באמת שילמה, אולי לא באמות מידה של כסף, אבל יותר מברור לה
שכל אחד שהיה לה לקח ממנה משהו, דקות, שעות, רגעים ועונות
והרבה מכתבים, הרבה מאוד בחשבון הכללי אם מחשיבים גם את העובדה
שהיא לא שותה מהספלים בהם הרוותה את צימאונם. כולם עזבו או
נעלמו מתישהו, החיים שלה זה רכבת לכיוון אחד אבל היא לא נוסעת
ברכבות, ואם כבר רכבת, אז לפחות שתהיה רכבת משא כבדה ומסוגרת,
כמו זו של הבקר. בקר אדם.
היא לא חשבה על זה מקודם, למען האמת זה די חדש אפילו. זה קרה
לפני כמה ימים, כשיצאה החוצה ועלתה כרגיל על האוטובוס, הרבה
אנשים נסעו פתאום על אופניים, נשים בעיקר, אחת עם חצאית קצרצרה
חלפה לידה וראו לה את התחתונים. צהובות הן היו. האוטובוס היה
כמעט ריק והיא הושיטה לנהג את הכרטיסייה הנצחית שלה, הוא ניקב
בה עוד חור ושאל לשלומה, היא לא ענתה לו, מי זה בכלל היא לא
מכירה.
התיישבה ליד החלון, כמו תמיד, מביטה ממעל על המכוניות שכמו
מסתובבות לה בין הרגליים ומציצה אל תוכן לעיתים, אם הן מספיק
קרובות אליה, ורואה את הנהג ולפעמים גם את מי שיושב לצידו
ונהנית מכל רגע מהמופע הזה כי הוא חינם הוא לא החיים שלה.
וכשסובבה את ראשה חזרה לפנים האוטובוס הוא כבר היה מלא, אנשים
כמו עמדו אחד על השני, תיק גדול ונפוח עמד מול פנייה ומישהו
הצמיד את הקסדה שלו אל זרועה, מגעה היה קר אך הדבר לא הפריע
לה, להיפך, תחושת קרבה עמומה עלתה בה אז והיא שמחה כמו גילתה
משהו ישן ששכב שנים בבוידעם. כשזה עם תיק המשא שלו זז נגלתה,
עומדת אל מולה, גברת קמוטת פנים וזרועות בבגדי קיץ מגוהצים,
והיא הבחינה לפתע במספר הכחול שעל ידה המצומקת והרגישה כמו
חטאה לה ומיהרה לקום ולפנות לה את המקום, היא הרי מזמן לא עשתה
משהו טוב. אבל הגברת היתה נחמדה ואמרה לה בשפתיים חרוצות שתשב,
היא המשיכה לעמוד מתוך נימוס אך הזקנה הגבירה את קולה וכעת כמו
דרשה ממנה לשבת, פקדה עליה וחיוך על פניה והמספר שעל ידה מרצד
מול עיניה והיא לא רצתה להרגיז את הגברת אז התיישבה וחשבה שעד
שמנסים לעשות משהו טוב גם כועסים עלייך. 'אז מה אם היא ניצולת
שואה', חשבה, 'בגלל זה מותר לה לסרב כשמציעים לה לשבת? להפחיד
אותי כך ולפקוד עליי לשבת, מעין פקודה כזו שלא ניתנת לערעור,
רק בגלל שהם פקדו עליה אז גם היא יכולה עכשיו, אחרי הרבה שנים
ובעצם מי אמר שחייבים לציית לפקודות, הנה הרי אם היתה מצייתת
להם אז היא לא היתה עומדת אל מולי עכשיו, ואני לא הייתי מציעה
לה לשבת. או אולי אם אני הייתי שם, בשואה, אף אחד מהאירועים
האלה לא היה קורה', חשבה, 'אולי...' לעזאזל משהו שוב נכנס לה
תחת הציפורניים, רסיסי זכוכית בלתי נראים, ושוב הן קוראות לה
בשמה, בובות חרסינה מחייכות בהבעה קפואה על פניהן, טוב, לפחות
היא כבר לא רואה אותן מהלכות לידה ברחובות, אבל את קולן היא
עודנה שומעת, והן קוראות לה ממקור בלתי נודע, 'בובות חרסינה
הרי לא מכרו בשואה', היא חושבת, 'או אולי אותה ניצולת שואה
מהאוטובוס, אולי היא היא בעצמה בובת חרסינה שבירה שרק נראית
חזקה מבחוץ, מספיק חזקה בכדי לסרב כשמציעים לה לשבת.' היא שמעה
את אותה ניצולה רוטנת על דבר מה אז סיננה לעברה שאולי תנסה
לסוע פעם ברכבת, כזו ממוזגת עם כורסאות נוחות ומרופדות בעור
ומוסיקה קלאסית ברקע, "זה יכול להיות נחמד, את יודעת", אמרה
לה, "רכבות", וניסתה לדמיין עצמה על רכבת משא, סגורה וחסרת
אוויר לנשימה וידיה מציצות אל החוץ, היא לא הצליחה לראות את
התמונה הזו אז חזרה אל ההווה וכמו שכחה לרגע היכן היא נמצאת
ומצאה עצמה באוטובוס צפוף בצהרי היום, איזו פיליפינית מופרעת
אחת שעלתה בתחנה דיברה אל עצמה ופיזרה חיוכים לכל עבר, ועל
הספסל שלידה ישב ילד מפגר, גם הוא מחייך ובכלל, בכלל לא היה
ברור לה אם זה ילד או ילדה, והיא חשבה שכולם מחייכים ומה יש
להם היום, איזה מין אושר נחת על העולם היום ואיך בכלל ייתכן
שמישהו מהם מאושר, הרי רק לאחר שחווית כאב תוכל לחוש אהבה, היא
האמינה, רק הסבל והייסורים יביאו לך לבסוף את האושר הניצחי.
כשירדה מהאוטובוס כמו אל תוך בריכה גדולה ונפרדה לשלום מבעלי
המומים השונים, גילתה כי בחוץ כבר ירד הליל. התחשק לה לשחות
לפתע אבל היא נזכרה שלא הביאה עמה בגד-ים, וחשבה שאולי אם היתה
ניצולת שואה היו מניחים לה המצילים בבריכה העירונית לשחות
בבגדיה, או אפילו עירומה. היא ניסתה להיזכר לשם מה הגיעה הנה
בעצם אבל לא הצליחה והחליטה שממילא היא רוצה הביתה. החלה ללכת,
וריח אדמה לחה עלה לפתע באפה, והיא דימתה לשמוע כמו מישהו זימר
באוזניה תפילת אשכבה. מישהו כמו שרט את האספלט עליו היא הילכה,
מעין שריטות שנטמעו במדרכה המשחירה ולה נעשה לפתע חם, קר,
חם-קר ומשהו צרב לה בגוף, צריבה עמומה, חדשה ועם זאת מוכרת.
היא חיפשה את מקור הכאב והופתעה לגלות כתם דם קרוש על גב
כף-ידה, בין כתמי השמש הכהים,
וחשבה לרגע שאולי הוא תמיד היה שם אבל אז נזכרה בזו ששרפה אותה
היום באוטובוס עם סיגריה בוערת ואפילו לא התנצלה, שרפה והלכה,
הבעירה משהו, כמו הציתה מדורה, על כף-ידה וכן בליבה, היא הרי
לא באמת מאמינה שהלב מתמסמס ונספג בין הטחול לריאה, אבל
הלוואי, הלוואי שכך היה.
כשפתחה את דלתה הבית היה חשוך, ושוב עלתה בה התחושה, אותה
תחושה כמו מישהו מחכה לה כל לילה בפתח ביתה, פורץ או אנס או
רוחות ושדים והיא כבר לא יכולה עם החושך הזה, כבר לא יכולה עם
הדממה, תנו לה לישון עם אור, למצוא את הנחמה שמסתתרת תחת
מיטתה.
מה השעה, כבר עשר, עשר בדיוק, אז הלכה ונעלה את הדלת והציבה את
הספה הכבדה מולה כדי להקשות על הפריצה, מי מזיז רהיטים בשעה
קבועה, מי מפריע לה לישון, מי אמר שהיא חולה, היא חייבת לפרוק
את העול הזה, חייבת להפטר מהמועקה, הרחוב נראה לה צהוב והיא
הביטה מבעד לחלון נגלה לה הירח חלה בצהבת והפך מצורע, אצלה הכל
מושלם, תודה, אצלה הכל נפלא, היא אפילו כבר הורידה את כל
התמונות מקירות הדירה, כדי שלא יסתירו את הנוף לא יכבידו על
השמיעה, בודקת שהאקדח נמצא עדיין תחת מיטתה וזוכרת את דברי
אמה, אמה שאמרה לה שכל אחד התנהג פעם רע, אבל אותה לימדו שלא
נוטרים טינה, ואם היא בכל זאת מרגישה, עם בוער בה איזשהו צורך
לנקמה... אז היא פשוט שוכחת מהם, קוברת אותם... בראשה, אלא מה.

התחשק לה לקרוא מעט, לפני השינה, פתחה את הספר וגילתה שהרוח
דפדפה לה בדפים ועכשיו כבר אינה זוכרת היכן היא היתה, למה זה
קורה לה, למה היא לא יכולה להיות רק פעם אחת ניצולת שואה.
הגיעה להחלטה כלשהי, לא יותר מידי מופרכת ואולי אפילו מועילה:
לקחה טוש וכתבה על פנים זרועה בפעם הראשונה את המספר האישי
שלה, מספר של אסירים, של מובלים בחוסר אונים אל הקץ, היא רשמה
300615, ובקיצור-שואה, אולי כדי להזכיר לעצמה שיש חיים גרועים
יותר משלה, ואחרי הכל - שתגיד תודה שלא היתה שם, בשואה, שתתנצל
שתבקש סליחה שלא מתה כבר לפני שישים שנה, אז לפחות היתה ניתנת
לה ההזדמנות למות על קידוש השם, למות בגבורה ולהיות מוכרזת
כ"קדושה".
למחרת בבוקר היא קמה לגלות שהמספר נמחק, וידעה שהיא צריכה
לחשוב על פיתרון אחר... אז לכל מקרה שלא יהיה היא רשמה אותו
שוב בטוש, רק עד שתחשוב על משהו.
הרעיון עלה בראשה רק בערב, אחרי השיעור באוניברסיטה שבמילא כבר
לא היתה בטוחה אם תגיע אליו שוב, ואחרי שהשיגה לעצמה חולצת
פסים נחמדה, בדיוק כמו שרצתה, היא נסעה לחנות כתובות קעקע
וביקשה מהמקעקעת החביבה שנראתה כמו חייל S.S. מחופש בבגדי
אישה, ביקשה שתקעקע על זרועה את המספר 300615 וכשזו שאלה אם יש
לכך איזושהי סיבה, אמרה לה "זה סיפור ארוך, אבל בקיצור -
שואה".
וכך, בבשרה החרוט והצורב עדיין, לבושה בחולצת הפסים, היא הגיעה
לתחנת הרכבת וניסתה לאתר בעיניה איזו רכבת משא כבדה עם קרונות
חתומים שתיקח אותה אל המסע, כי רק אחרי שחווית כאב תוכל לקבל
אהבה, וכעת היא מוכנה, לא לפני שהשליכה את מפתחות ביתה אל תעלת
ביוב כי לניצולי שואה הרי אין לאן לחזור, ואפילו לא לקחה עמה
מזוודה כי גם להם אמרו שישובו לבתיהם, הם רק יוצאים למסע וגם
היא. וכשתחזור מהמסע היא תוקף חום ואהבה וכולם יציעו לה חדר
ומיטה נוחה וישבו לשמוע ממנה סיפורי גבורה ולה יהיה את כל הזמן
והסבלנות שבעולם וגם בטחון שמעכשיו יהיה לה טוב, שהרי את הגרוע
ביותר כבר עברה.
השעה שעת ערב והיא, בעלותה על אחד מקרונות המשא, נדחקת בין פרה
אחת לשנייה, ובעוד ריח מצחין של בקר חי ובקר אדם עולה באפה
וחציר דבק בשערותיה, היא חושבת "אולי אפילו אצליח להפטר
מהתחושה הארורה, אולי היא תעלם אז-המועקה."