התזמורת האדומה
מנגנת מעלי,
מנגנת, מרוקנת
על ראשי את כל המלאי:
חלילים וכינורות,
וקולות המלחמה,
וגיטרה מכוונת,
והחריקה של הקורות.

אנחות ולחשים,
שיעולים, מילים וקליקים
של מצית, של נעל לק
על פרקט, פתיחת הליקר
הרוסי (חילוץ הפקק:
פק! - פונדק בגבול פולניה),
לחות חודרת לקרשים,
נשיקה לכנרת טניה
וקטיפה שחוקה עד דק:

גם לה יש קול. "שמעת שפשוף?"
שמעתי. בטח: גל ותדר,
משדר, מקלט - הכל מובן.
רק תזוזות אויר שקוף,
כעלים רכי ריחוף
על ראשי, כאבק בחדר:
עור שמקבל ליטוף,
כלי שמקבל נגן.

התזמורת האדומה
מבלבלת, מנבלת
את מאה הפיות שלה,
מרחרחת, מרכלת,
מרגלת וכפולה.
אני הולכת המומה,
הלומה מקול השלטר
העולה, מקול השחר
העולה, מקול הערב
היורד על קודקודי -
הישר באמצע שביל האמצע! -
בפקודת הקול הזה,
כמו בפקודת הדוכס לורנצו,
ראשי בוער, ראשי הוזה
פסלים בכיכרות וחרב
מקושטת בידי

(יד משרטטת - יד כופלת
אורכים), אלים, קאפלות
מצוירות, ואמהות -
"רוצי, רוצי, חמודונת!" -
ילדים נופלים, מדונות
מעודנות ללא דמעות.

התזמורת האדומה
עושה הכל. אני שומעת.
אני מבינה. אני יודעת
(כאב בלב - נשימה - סי.די.)
את התזמורת ההומה
("פיצוחים! קבוקים! פיסטוקים!") -
את המוסיקה, את הפיסיקה,
את הצופן הסודי.