למה אני? השאלה צפה בראשי. לא יכלתי להוציאה ככל שרציתי.
הזיכרון הקשה. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, אך לא יכולתי.
הזיכרון חרוט בראשי, ולעולם לא יצא, לא ימחק, לא ידהה, לא
ישתנה. אין פתרון.
בואו ואסביר לכם את פשר הדברים.
לפני כחודשיים פגשתי בחורה ממש נחמדה, הסתדרנו מעולה. הכרתי
אותה לחברים וכולם אהבו אותה. היא ממש הסתדרה איתם. בערך
שבועיים אחרי שנפגשנו, דיברתי איתה על רגשותי האמיתיים כלפיה.
אהבתי אותה מכל ליבי. היא אמרה שגם היא אהבה אותי, מהרגע בו
נפגשנו, אך היא רצתה לדעת אם אני אוהב אותה. וכך היינו ביחד.
כל דבר עשינו יחד, או עם חברים. אחרי מעט זמן, החברים שלי
התחילו להיות גם החברים שלה. היא נפגשה איתם גם בלעדי. הייתי
שמח על כך שהם מסתדרים.
אחרי כחודש של חברות, העניין המיני בינינו החל להתקדם מהר, ממש
מהר. היא הייתה החברה הראשונה שלי, ואני לא הייתי הראשון שלה.
לא הייתי בטוח אם אני רוצה בהתקדמות כל כך מהירה. ניסיתי להאט
את הקצב. היא לא ממש אהבה את זה, אבל אמרה שבינתיים נאט את
הקצב.
באותו זמן היא הסתדרה ממש טוב עם חבר נוסף שלי, ונפגשה איתו
ממש הרבה. אני לא הכי אהבתי את זה, כי הפסדתי זמן איתה. אבל
העיקר שטוב לה, העיקר שהיא נהנית.
ערב אחד החלטנו ללכת להסתובב לנו באיזור. הסתובבנו בעיר, טוב
לא ממש עיר, יותר עיירה קטנה. טוב אפילו פחות, זה ישוב ממש
קטן, 500 משפחות. את הישוב מקיף יער. החלטנו בשלב מסויים ללכת
ליער, ולראות מי מפחד ראשון. השעה הייתה 3 בבוקר בערך. התחלנו
ללכת לכיוון היער, וכשהגענו נכנסנו פנימה. הלילה היה חשוך,
הירח רק נולד, ואורו הכסוף בקושי חדר מבעד לעצים. האור הקלוש
הטיל צללים רבים, ולא יכלנו לראות למרחק של מעל מטר וחצי.
המשכנו לצעוד, מתקרבים אחד לשני.
"אאאאאאאאאאאאאההההההההההההההה" צרחה מקפיאת דם נשמעת
מאחורי...
קפצתי באוויר. לאחר כמה רגעים התעשתי וראיתי את חברתי מתגלגלת
מצחוק על רצפת היער מכוסת העלים. הבנתי שהיא הייתה זו שצרחה,
כדי שאפחד.
"לא פייר!" אמרתי.
"בטח שכן, לא קבענו חוקים." היא השיבה.
אתם רואים, ככה היה איתה? לא היה לי מה להתווכח.
"טוב" היא אמרה "עכשיו אתה חייב לי משהו".
"מה פתאום?" עניתי.
"בטח שכן, אתה הפסדת?"
"טוב מה את רוצה?"
"תן לי לחשוב על זה ואני אגיד לך"
"אוקיי, את רוצה להמשיך ללכת או שנחזור?"
"בוא נמשיך עוד קצת..."
המשכנו ללכת, היער היה שקט, ריק מאדם. החיות ישנו כבר. התחלתי
לחשוש מעט, האיזור לא נראה סימפטי.
התחיל להיות קר יותר. התכרבלנו בחיבוק. היא רצתה להמשיך ללכת,
אז המשכנו. בשלב מסויים היא עצרה, ושמה את ידיה סביב צווארי,
מסתכלת על פני.
"עכשיו הזמן שתחזיר לי את מה שאתה חייב." היא אמרה ונישקה
אותי. נישקתי אותה בחזרה, נשיקה חמה וארוכה. היא החלה להעביר
את ידיה על גופי, ונלחצתי מעט, אבל לא התנגדתי. היא החלה
להוריד את חולצתי. לא רציתי שהיא תעשה זאת וניסיתי לעצור אותה,
אך היא המשיכה. זאת תחושה ממש קשה, של חוסר אונים. מצד אחד אתה
רוצה להתנגד, לעצור להפסיק. מצד שני הטוסטסטרון משלח את ידיו
במעלה גופך. רציתי להפסיק ועם זאת להמשיך. היא בחרה בשבילי,
והורידה לי את החולצה. לאחר מכן היא הורידה את שלה, והדביקה את
פיה לשלי שוב. היא שלחה את ידיה מאחורי גופה, ופתחה את חזייתה,
והורידה גם אותה. היא הציבה את רגלה מאחורי רגלי, ודחפה אותי
קלות. נפלתי, והיא נשכבה מעלי. היא נישקה אותי שוב ושלחה את
ידיה במורד גופי, לכיוון מכנסי. היא החלה לפתוח את הרוכסן
והכפתור. שוב הציפה אותי התחושה של די, אני לא רוצה בזה. היא
המשיכה, ניסיתי לעצור אותה אבל לא ממש יכלתי להתנגד. תחושה של
עצב, כעס עצור, זעם, בושה והשפלה עצרו בעדי. לא יכלתי לפעול
ממש. היא הפתחה את מכנסי, והורידה אותם. היא הורידה גם את
מכנסיה. נשארנו בתחתונים. היא החלה להזיז את אגנה, וגירתה
אותי. רציתי להפסיק אותה אבל לא יכלתי לזוז. היא הורידה גם את
התחתונים שלה, והחלה להוריד את שלי. התחיל סירובי, הצלחתי
להתנגד מעט, אבל היא הייתה נחושה יותר. היא הורידה אותם,
והתיישבה עלי. היא החלה לנוע, מהר יותר.
"חזק יותר!! מהר יותר!! כן! כן!!" היא גמרה. זה לא גרם לה
להפסיק, היא המשיכה לנוע עלי. התחלתי להתייפח קלות. היא לא
הפסיקה. הפנתי את ראשי הצידה. היא המשיכה לנוע.
מהר יותר... מהר... מהר... מהר...
לא יכלתי לעצור את עצמי. גמרתי.
היא קמה והסתכלה עלי, לא יכלתי לזוז להגיב. היא ראתה את הדמעות
בעיני ושאלה:
"מה קרה? לא נהנית?"
הרגשתי גוש עצום בגרון שלי, גוש של כאב צער ויגון.
"מה יש לך? מה קרה?"
לא יכלתי לענות לה.
- תודה נופר, על התמיכה, ועל כך ששיכנעת אותי לפרסם את הסיפור. |