אחרי שזרקו אותי מהבית ספר, הלכתי לעבוד בניקיון. במשך שנה
ושלושה חודשים פיטרו אותי מעשר מקומות,  בגלל שלא הגעתי בזמן,
עבדתי לאט מדי, ופעם בגלל ששפכתי חומר ניקוי חומצי והרסתי ציוד
אלקטרוני יקר. בגלל זה הופתעתי, שקיבלו אותי אחרי זה לעבודה
דווקא באולפן הקלטות. יש שם הרבה ציוד יקר. בדיוק כשעבדתי שם,
הם היו נורא עסוקים בהקלטה של איזה דיסק חדש של זמרת, שאף פעם
לא שמעתי עליה. היא נחשבה להבטחה גדולה וכבר בגיל 16 אמרו,
שהיא הדבר הבא. אבל היא החליטה לחכות עד ש"תהיה יותר בשלה", או
משהו כזה, ורק עכשיו, עשר שנים אחר כך, היא מוציאה דיסק ראשון
וכולם נורא התרגשו. היתה שם יחד איתה חבורה של אנשים מוזרים,
מוסיקאים מקצועיים כאלה, וכל מה שעניין אותם זה לנגן. הם כל
הזמן אלתרו והוסיפו כלים חדשים, כי כל אחד שם ידע לנגן על
שניים, שלושה ואפילו על ארבעה כלים. הם נגנו כל כך הרבה, שלא
היה להם זמן ללכת לאכול ובמקום זה הם היו נותנים לי כסף, שאלך
להביא להם פיצה או המבורגר. בגלל שלא ידעתי כמה זמן נשאר עד
שיפטרו אותי, ובגלל שהם היו כל כך עסוקים בלנגן, עד שלא היה
אכפת להם מכסף, הייתי משאיר לעצמי קצת מהעודף. וככה זה הצטבר
כמה ימים, עד שיום אחד שלחו אותי להביא להם המבורגר
ממקדונלד'ס. כבר היה לי די הרבה עודף וכשהזמנתי להם את
ההמבורגרים, קניתי לעצמי גם ארוחת ילדים - כי זה מה שהספיק לי
ממה שאספתי ועוד קצת מהעודף, שגנבתי באותו יום.
ואז הגיע הרגע ששינה את חיי.
האיש בדלפק הסתכל עלי ושאל:
"איזה צעצוע תרצה עם הארוחה?".

אחרי שחשבתי קצת, לקחתי את ההיפופוטם הורוד, שנראה לי הכי
מגניב. עכשיו כשאני חושב על זה, זה נראה לי ממש גורל, כי אם
הייתי לוקח את המשאית או את הבובה, אז באמת שהמנהל בית-ספר היה
צודק, ולא היה יוצא ממני שום דבר.
הם המשיכו בהקלטות של איזה שיר מסובך עם מלא מילים, שלא הבנתי,
ומנגינה שלא יכולתי לזכור. אני, בינתיים, ישבתי בצד והתעסקתי
עם ההיפופוטם. התחלתי ללחוץ לו על הבטן וגיליתי שהוא משמיע מין
ציוץ כזה. פתאום המפיק הפסיק את ההקלטות ואמר לי:
"סליחה, אתה מוכן להפסיק עם זה? זה מאוד מפריע." והזמרת שאלה:

"מה הבעיה?"
"זה הצעצוע הזה ביד שלו, הוא משמיע צפצופים."
"אה, זה מההיפופוטם? הייתי בטוחה, שאתה עושה את זה עם
הסינטיסייזר. זה דווקא נשמע מעניין. היי, אתה," היא אמרה לי,
"איך קוראים לך?"
"קוראים לי אפריים," אמרתי.
"בוא הנה, אתה יכול לצפצף כל פעם כשאסמן לך?" היא התחילה לנגן
עם הגיטרה ומדי פעם נתנה לי סימון. כל פעם שסימנה - צפצפתי עם
ההיפופוטם. סימון - צפצוף, סימון - צפצוף. זה באמת נשמע טוב
וכולם צחקו. "נו, אז מצאנו את הסאונד שחסר לנו" אמר המפיק ואחד
הנגנים חיבק את הזמרת ואמר שהיא פשוט גאונה. אני לא מבין למה -
אני זה שצפצפתי. ככה גמרנו את ההקלטות. השם שלי אפילו הופיע
בקרדיטים באלבום:
אפריים לוי - היפופוטם ורוד.  

אחר כך היה סיבוב הופעות, שנפתח בהופעה חגיגית במועדון בת"א.
בהופעה הזאת אני השתתפתי, כמו כל הנגנים האחרים, שיצא לה לנגן
איתם. אחרי ההופעה ניגש אלי איזה איש מבוגר בחליפת עסקים.  
"תשמע," הוא אמר לי, "אתה יודע שאתה בחור נאה?"
נו, בטח שידעתי. תמיד אמרו לי שאני חתיך.
"תגיד," הוא אמר, "אתה יודע לשיר?"
"לא," אמרתי.
"ולנגן על כלי אחר חוץ מהיפופוטם?"
"לא."
"טוב מאוד. עכשיו תקשיב לי טוב טוב," הוא אמר ושם את היד שלו
על הכתף שלי. היה לו ריח של אפטרשייב יקר. "תקשיב לי טוב טוב,
כי אני הולך לעשות ממך כוכב."
וככה באמת היה.
האיש בחליפת עסקים הפך לאמרגן שלי. והוא ארגן לי תפקיד קטן
בטוק שואו, שם הייתי מצפצף בהיפופוטם בפאנץ' ליין בכל פעם,
שהמנחה סיפר בדיחה. אחר כך קיבלתי תוכנית בערוץ הילדים: "פפי
וההיפופוטם", ששם רק ההיפופוטם דיבר. עכשיו כבר זיהו אותי
ברחוב וכולם קראו לי פפי, למרות שזה לא השם שלי. "אפריים לוי
זה לא שם של כוכב," אמר האמרגן. מערוץ הילדים עברתי לערוץ 2,
שם שיחקתי תפקיד ראשי בטלנובלה. פה כבר היו לי כמה שורות, אבל
את הכל כתבו אחרים והדפיסו לי על דף באותיות גדולות.
למדתי לחייך למצלמה. למדתי להגיד דברים מתוחכמים, שהאמרגן שלי
כתב לי במיוחד, שיישמעו ספונטניים. למדתי לעשות פוזות ולדגמן.
הפכתי לכוכב ולסמל מין, וכזה אני גם היום.
והזמרת?
הדיסק שלה כמעט לא נמכר, למרות שהביקורות דווקא היללו. אחרי
שנתיים היא עזבה לחו"ל, שמה הוציאה דיסק נוסף, שדווקא כן נמכר
וגם קיבל ביקורות מעולות. ככה היא הוציאה עוד שלושה דיסקים וגם
הם הצליחו מאוד.
הם מתים עליה, שם בחו"ל. גם בלי ההיפופוטם.