זיופיה החינניים של סבתי השרה בקולי קולות את "מה נשתנה",
על-אף שהתעלו על קולות שאר בני המשפחה, לא הצליחו לגבור על
הקושיות ההולמות בתוך ראשי. סבתא תמיד מזייפת במופגנות, בגאווה
אפילו, אך השנה היא שרה בזיוף כפול. הזיוף הנוסף, הנסתר, הוא
זיוף השמחה. יותר מאוחר, בנסיעה חזרה הביתה, אמא כרגיל תנסה
לייפות את המצב "זה לא זיוף, זה הכרח. מוכרחים להיות שמחים
בחגים, ואת צריכה ללמוד מסבתא שלך. גם אם את לא הכי שמחה בליל
הסדר, את יכולה להתאמץ קצת, ותראי שאחר-כך זה כבר יגיע מעצמו".
אבל סבתי לא הצליחה להסתיר את עמימות העצב בעיניה, וגם מצב
רוחה של אמי לא היה מרומם, בלשון המעטה. ייתכן והן הצליחו
במאמציהם העילאיים להיראות מאושרות בעיני המסובין, אך הן לא
הצליחו להסתיר את העצב ואת הזיוף מעיני המאומנות בשני אלה. עוד
בבית אמי העירה לי על מצב-רוחי העגום והבולט לעין כשיצאתי
מחדרי, לפני שיחת הטלפון עם תמיר.
למה התקשרתי אליו בכלל?! נזפתי בעצמי בעוד שפתיי נעות בצורת
"הלילה הזה, הלילה הזה שתי פעמים..." כל שנה אני חושבת שהחיים
שלי הם לא באמת, שזאת רק עוד תקופת ביניים. אני נמצאת במין חדר
המתנה גדול ורחב ובהיר, מסביבי ישנן דלתות סגורות, מדי פעם אחת
מהן נפתחת ומישהו נכנס. אני יושבת על כסא פלסטיק לבן ולא נוח
וממתינה שיגיע תורי, או שאני קמה וקצת מסתובבת, או מוציאה ספר
מהתיק וקוראת. וכל האנשים האלה שממתינים איתי בחדר-ההמתנה, כל
אחד עסוק בהמתנתו ודרוך לרגע שבו יקראו בשמו, אף אחד מהם לא
נוגע בי, לא קשור אליי בשום צורה. בכל ההמולה הזאת אני מבחינה
בלירון, בת-דודתי, יושבת מולי מסובבת את ראשה אל הקיר שמאחוריה
ומוחה דמעות, מנסה להסתיר אותן ממני ומאביה היושב לשמאלה. לפני
שבוע עמדנו כולנו, חבורה של זרים, בגילוי המצבה של אימה, דודה
רחל, אחות אמי, זיכרונה לברכה. אני חשתי עצמי תלושה, "גזורה",
היה אומר תמיר כשהתכוון שמישהי שונה בצורה מוזרה, מילה מדויקת
לתיאור המעמד ההוא. כמו גזרו אותי סביב קו המתאר שלי והדביקו
על רקע בית הקברות.
לירון כנראה הבינה שלא תוכל להסתיר את בכייה החרישי
והבלתי-פוסק, והפנתה חזרה את ראשה אל הצלחת הריקה שמולה. היא
ניגבה באצבע דקה את הרטיבות מלחייה, נזהרת שלא להרוס את
האיפור, לגמה לגימה גדולה של יין אדום ומתוק שדחף, רק לרגע
קצר, את גוש הבכי מהגרון אל הבטן. ניסתה בכל כוחה לסלסל
"מכוהול הליייילות", אך רק מלמול קטוע יצא מגרונה, השתלב
במלמולם של שאר בני המשפחה וניטמע בזיופיה של סבתא.
דודה שרה, אחותה השנייה של אמי, התוודתה לפני ביום הולדתי שהיא
בעצמה, לקראת סוף שנות הארבעים שלה, עודנה מעכלת את קץ שנות
העשרה שלה, וכעת היא המבוגרת מבין שלושתן. ומתוקף תפקיד הבכורה
שלקחה על עצמה, הגבירה את זיופיה הצרודים תוך סריקה יסודית מעל
משקפיה, מנסה ללכוד בעיניה אם יש מי שמעיז לא לשיר ולשמוח.
כשמבטה נח עליי וחיוכה הרחב מדי משדל אותי להגביר את קולי ואת
שמחת-חיי, נזכרתי שלמרות התנגדותי לנטייה להחבאת הבכי והעצב,
נטייה נפוצה בקרב נשות משפחתנו, הסתבר לי היום, לצערי, ממש
לפני שיצאנו מהבית, שגם אני נוטה לכך.
מקלחת חמה וארוכה היא לעיתים קרובות מעודדת את מצב-רוחי, אך
בערב הפסח הנוכחי, המים הנעימים לא הועילו בשטיפת המועקה מעל
ליבי. נכנסתי לחדרי כרוכה במגבת, נשכבתי על המיטה חסרת
כוח-רצון להתלבש, והאזנתי לקולות הבית. הוריי ואחי הקטן ישבו
בסלון מצוחצחים וחגיגיים, מחכים לי ולאחותי שנגמור להתארגן
ונוכל לצאת לסבא-וסבתא לחגוג את הפסח. אחותי, שחדרה נמצא מול
חדרי, התרוצצה בבית וחלפה במסדרון שבין חדרינו עשרות פעמים.
הולכת במהירות ובהחלטיות, כאילו היא תחת שליחות, מחדרה אל
המקלחת ומהמקלחת חזרה אל חדרה ואז אל הסלון לשאול את ההורים אם
לבושה הולם אותה ובחזרה לחדר למדידה של סט בגדים נוסף.
וכשנגמרה מדידת הבגדים התחילה תצוגת האופנה של איפור ושל
נעליים, ובסופו של כל התהליך היא השפריצה על עצמה עננת בושם
מתקתק שריחה הוסיף ממשיות לתחושת הבחילה שגאתה בי. במאמץ אדיר
הצלחתי לגרור עצמי מהמיטה ולהתלבש. ג'ינס ישן, חולצה שחורה,
ולמרות שלרגע חשבתי לנער את האבק מעל עפרון העיניים שעל המדף
ליד המראה, החלטתי שלא להתאפר. מקולות השיחה שהתעופפו בסלון
נכנס בדקירה לאוזני משפט שאמר אבי לאמי: "היא בת קלאסית". ואין
ספק בליבי שאני איני ה"קלאסית" מבין בנותיו.
יצאתי מחדרי ונעליי בידי, אמא ליוותה אותי במבטה הבוחן והדאגן
עד לישיבתי לצידה. חשבה שגם אני, כמו אחותי, באתי לקבל אישור
לבגדים שלי. ערבוביה של רגשות הסתמנה כהבעת פנים לא נעימה
בפרצופי, שרירי מצחי התכווצו וגומות קטנות נפערו מעל גבותיי.
"זה לא סוף העולם" היא אמרה לי בטון פייסני, ואני שתקתי,
מתרכזת בקשירת שרוכי נעליי. היא יודעת כמה שנואה עליי ההתכנסות
המשפחתית בליל-הסדר. היא הבינה, כך טענה, ואני הטלתי בהבנתה
ספק, שאני חשה "לא בנוח במחיצתם" (לעולם לא תשתמש במילה
בודדה). היא טעתה כשחשבה שתנחם אותי בידיעה שהערב לא יגיע
העולם לקיצו, כי למרות מאמציי לא להסיח את דעתי משרוכי
הנעליים, בעבע בי פחד מהמוות. או יותר נכון, פחד ממוות סתמי,
בחדר ההמתנה של חיי בלילה שכולו מצה ומרור.
ואז התקשרתי אליו. יצאתי מהסלון וחזרתי לחדרי. התקשרתי אליו כי
לתומי קיוויתי שקולו ייתן ממשות לקיומו וייתן לי כוח לצלוח
באדישות את הניכור המשפחתי שמצפה לי הערב, ומכאן באופן די ישיר
ואומלל אקבל גם סיבה לחיות. אחותי עוד התרוצצה במסדרון
כשהצלצולים מעברו השני של הקו גרמו להתרוצצות בתוכי.
"היי מתוקה" הוא אמר וחיוך הפשיר בפניי. לפני חודש עבר
לתל-אביב ומאז לא נפגשנו ובקושי דיברנו. אני ביקשתי ממנו שלא
יתקשר כי חשבתי שכך אקל על עצמי את כאב הפרידה. ואולי בכלל כאב
לי יותר שאני לא הצלחתי להחליט ונשארתי תקועה באיכות החיים
המשעממת של הצפון.
"מה שלומך?"
"סוחבים", שוב הוא ענה לי בסלנג הצבאי שעוד לא נפטר ממנו ושוב
במין תיאור קולע להפליא למצבי, "אני בעבודה, אני אתקשר אלייך
יותר מאוחר". אני קיוויתי שהוא הגיע לכבוד החג לצפון ושנוכל
להיפגש.
"טוב, בסדר" עניתי לו וכנראה שהאכזבה ניכרה בקולי כי הוא ענה
לי בצירוף מקרים מעצבן ש"זה לא סוף העולם".
"בטח שלא!" אמרתי מנסה לשוות שמחה לקולי השבור "למה אני נשמעת
כאילו זה סוף העולם?!"
ניתקתי. דמעות שהתאמצתי לבלוע קפצו בכוח לא רצוני אל לחיי. כל
הבלבול התפרץ מעיני. הבדידות בין בני משפחתי, הכעס על שאינני
"קלאסית" והאכזבה מהשנה הזאת.
אמא קראה לי בקוצר רוח שאצא, ואני טשטשתי במיומנות את עקבות
הבכי.
ועכשיו אני נמצאת כאן, אבל גם לא בדיוק נוכחת. שואלת מה נשתנה
הלילה הזה, והשתנה הרבה, אבל גם לא השתנה שום-דבר. הלילה הזה,
הלילה הזה, שרק יגיע לקיצו הלילה הזה.