א.
תמיר אוהב את הבחורות שלו מפרפרות לו בין הידיים. גונחות
וצווחות ומתחננות "אל תפסיק" ו"עוד, עוד". הוא אוהב במיוחד
להכניע את אלה בעלות המבט המיואש ואין זו דווקא משימה קלה. הוא
צריך לשכנע אותן באצבעות רכות ובמבטים מלטפים ולומר להן דברי
חיבובים, והכל בכוונה מלאה. הוא חש שעשה טובה לאנושות, בכל פעם
שבחורה, שהתייאשה מהמין הגברי, מודה לו על הסיפוק החוזר
בשרשרת.
כשהכרתי אותו, עוד לפני שנהיה לסופר מוכר, כנראה שגם לי היה
ניצוץ כבוי של ייאוש בעיניים. והייתי רוצה להאמין, שהרעיון
לספר, שהתגבש במוחו, היה גם קצת בזכותי. כשראיתי את שמו מתנוסס
על העטיפה של הספר, בחנות הספרים אליה אני נכנסת לפחות פעם
בשבוע, נדרש לי זמן מה לקשר אותו לשם הבחור השחצן אך החביב,
ששבר את נדר התנזרותי.

ב.
בלילה האחרון שלנו ביחד, לפני שעבר לתל-אביב, יצאנו לפאב ברחוב
מוריה. שעה שלמה הסתובבנו ברחוב וחיפשנו חנייה. בכל רמזור אדום
התנשקנו, עד שבירוק צפרו לנו שנתחיל לנסוע. הצצתי בראי כדי
להנות ממבטיהם המציצניים של היושבים במכוניות, שמאחורינו.
החניתי ברחוב צדדי וקצת מרוחק וכשהתחלנו ללכת לעבר אחד הפאבים,
תמיר כרך את זרועו סביב כתפי והצמיד אותי אליו. הוא היה מקסים
ומושך ואני פתאום התעצבנתי. התחלתי לשאת נאום, על כמה שאני
שונאת לחפש חנייה במשך שעה, ללכת עוד שעה עד לפאב, לשבת שם
שעה, לשתות בירה בחמישים שקלים ולחזור הביתה. "אני לא מבינה
איפה נמצאת ההנאה בכל היציאה הזאת?!" שיקרתי בתוכחה. הבנתי
בדיוק: נהניתי להיות איתו ביחד. אחרי כמעט ארבעה חודשים,
שהיינו רק ידידים שמזדיינים, בלילה ההוא משהו השתנה, מצאתי את
הרומנטיקה המשכרת שחיפשתי ביחסים בנינו ודווקא בלילה האחרון,
דווקא כי הוא היה האחרון. הוא הלך לצידי שותק, עומד מנגד בזמן
שאני הורסת את ליל הפרידה שלנו. בכניסה לפאב השתרך תור, אמנם
קצר יחסית לתור, שהשתרך אחרינו שתי דקות מאוחר יותר, אבל היה
קר. ניסיתי להתחמם תחת תנור הפטריה שהוצב בכניסה, ובדיוק
כשהתכוונתי לפתוח את הפה ולהוסיף בעצבנות ששכחתי לציין את שעת
ההמתנה בקור מחוץ לפאב, תמיר חיבק אותי. ראשי נצמד ברכות לחזהו
וריח הסוודר הסגול כהה שלו חדר לנחירי, ריח של צער מתוק ושל
סקס. בתוך הפאב כבר נרגעתי, ועם הרגיעה הגיעה ההנאה. הריגוש של
הסוף הראה לי אותו באור שונה, הוא היה גבוה יותר ויפה יותר
ומצחיק יותר.
אני הזמנתי גולדסטאר, לזכר הנשיקה הראשונה שלנו, אבל התביישתי
לספר לו שאני זוכרת את הפרט הטפל הזה, סוג הבירה ששתינו לפני
כמה שנים.
"מה תעשי בלעדיי?" הוא שאל כשלגמתי לבד מהגולדסטאר לזכר הביחד,
שהלילה ייגמר.
"מה שעשיתי לפנייך", עניתי בגאווה פמיניסטית.
הוא קירב את פניו אל פני ומתח על שפתיו חיוך, שיירכך את המכה,
"לא עשית כלום לפני. התנזרת".
"אז מה?" המשכתי לטפח גאווה וסיכמתי בקלילות מזויפת את השנתיים
וחצי הגרועות בחיי, "מה רע בלהתנזר קצת?"
"תבואי אליי לתל-אביב, אני תמיד מוכן ומזומן לזיין אותך",
ונישק אותי.
כצפוי, לאחר כשעה, יצאנו מהפאב. בחוץ כבר לא היה לי קר, אולי
מפני שחום הפאב ליווה אותי או מפני שהתרגשתי או מפני שהלכנו
חבוקים. השתרכנו באיטיות לכיוון האוטו, המדרכה התפצלה לשביל
שירד ימינה לגן קטן ובו שלושה ספסלי עץ בין אורנים גבוהים,
מוארים באור פנסים כתום. הוא משך אותי לצל החומה המסתירה את
המולת הכביש, השעין אותי על גביה ונישק אותי בפראות מגרה.
למרות התרופפות האיברים הנעימה, שאחזה בי והלהט שהבעיר את
אוזניי, תפסתי בחוזקה את כפות ידיו המגששות והפסקתי אותו.
עמדנו מרחק מילימטרים ספורים זה מזה והבל נשימותינו המהירות
התערבל. עיניו הבריקו מתאווה כשלחשתי, "לא פה".
"למה לא?" הוא שאל כשהובלתי אותו אל האור, בחזרה אל הדרך
המוליכה אל המכונית.
"כי זה מגעיל אותי לעשות את זה במקומות ציבוריים וחוץ מזה זה
עיקרון אצלי",
"זה לא מגעיל אותך, ראיתי איך נדלקת".
"אני לא מבין אותך," תמיר אמר באכזבה כשהתיישבנו במכונית,
"היית צריכה להזדיין איתי ברחוב. שיהיה לך על מה לכתוב בספר
שלך".
נתתי בו את מבט הסכינים שלי וסיננתי בדיבור חותך, "אני לא עושה
דברים בשביל שיהיה לי מה לכתוב".
"חבל, כי אנשים רוצים לקרוא על זיונים ואם את לא תכתבי על
זיונים אף אחד לא יקרא את הספר שלך".
"איך אתה מעיז להגיד כזה דבר?!" להט התשוקה, שבער בי כמה דקות
קודם לכן, הפך בן רגע ללהט חרון (וכמה רגעים מאוחר יותר,
במיטה, שני סוגי הלהטים התמזגו לאחד) והמשכתי בעוד נאום חוצב
להבות, הפעם על משנתי האמנותית.
"דבר ראשון, אתה בכלל לא קראת שום דבר שכתבתי, אז אין לך שום
זכות להגיד, שהכתיבה שלי משעממת! ודבר שני, לא אכפת לי מה
אחרים רוצים לקרוא, אני אכתוב מה שאני רוצה! אני לא אכתוב
בשביל אחרים ולא אחייה בשביל אחרים. אני חיה רק בשביל עצמי!"
הוספתי להסביר בצרחות, שלא שכנעו אפילו אותי, את משנתי לחיים
וגמרתי בטון רגוע יותר בפרובוקציה, "אם אני אכתוב רק בשביל
שאנשים יקנו את הספר שלי אז אני אהיה זונה".
המילה 'זונה' הציתה שוב ניצוץ של חרמנות בעיניו, הוא לקח את
ידי הימנית בשתי ידיו ועיסה אותה, כמו שאני אוהבת, "אולי באמת
תתני לי לקרוא משהו שכתבת?"
"אולי".

במיטה הנמוכה שלו שכבנו ערומים ומחובקים, והיה מין שקט נעים
באוויר, אבל בתוכנו הייתה התרחשות. בנקודה שקשה לי להצביע
עליה, במערכת היחסית הבלתי מחייבת הזו, התרגלתי לנוכחותו של
תמיר בחיי. הוא הוסיף להם קצת צבע ועניין ובדרך לפאב הבנתי,
שאני עומדת לאבד את זה, לאבד אותו. הייתי צריכה סדר בכל
מערבולת התחושות והמחשבות, הייתי צריכה לקבל החלטה. 'קומי
עכשיו ולכי הבייתה', פקדתי על גופי, אך הוא לא נשמע לי.
תיכננתי תוכנית פעולה: אני לא אתקשר, ויותר חשוב, אני לא אצפה
לטלפונים ממנו, אשכח, אמחוק. אבל דבר ראשון אני צריכה לקום
וללכת, להתנתק. נתתי לעצמי הנחה של עוד כמה דקות, בחמימות שבין
זרועו לגופו ובהן תמיר חשף קצה מהדיאלוג המתנהל בתוכו.
"אני גם רוצה לכתוב ספר"
"על מה, על זיונים?" ובאמת שהשתדלתי שלא להישמע מזלזלת.
"לא על כולם, רק על הבחורות המעניינות".
"טוב".
"אל תדאגי, אני מבטיח שגם לך יהיה פרק".
ההבטחה הקלושה הזאת המתיקה את מרירות נפשי והתרפקתי, "מה תכתוב
עלי?"

ג.
"אהבותיי" היה שם הספר, וסקרנות גדולה לפתה אותי לדעת אם הרומן
הסקסי והקצר, שהיה בנינו לפני שנים, נכנס תחת שם מופתי זה ואם
תמיר עמד בהבטחה, שנשא באוזני לילה אחד בין ערות לשינה.

ד.
באחת הפעמים שישבתי אצל עומר על הפוטון, וכבר לא יכולתי להבחין
איפה נגמרת הספה ומתחילות אנחנו, השעה התקרבה לבוקר והיינו
רעבות משיעמום. היא הוציאה עוגה קנויה בטעם שוקולד וחיממה
במיקרו. אכלנו את כולה בידיים, דוחסות חתיכות בצק שוקולדי לתוך
הפה, נותנות לו להירטב ברוק ואז לועסות, עד שהעיסה רטובה מספיק
להחליק בגרון. ושתינו מים מינרלים מהבקבוק. כשהעוגה הייתה
מחוסלת נאנחנו בו-זמנית, הבטן שלנו נפוחה ובעינינו מבט מטומטם
ממנת יתר של פחמימות.
"אני מרגישה כל-כך חרא", עומר האריכה את החי"ת כדי להמחיש את
גועל התחושה, ואני עניתי בזחיחות, "עדיף להרגיש חרא מלא להרגיש
כלום".

ה.
פעם תמיר שאל אותי, אם אני חושבת שעומר לסבית.
"למה, כי היא לא נתנה לך?" והוא חייך בחיוך סלחני, כי היא באמת
לא נתנה לו. עומר סיפרה לי, אולי כדי להזהיר אותי מחרמנותו, על
לילה אחד, שהם הפילו יותר מדי ראשים. הוא הציע לה, כאילו
בצחוק, והיא העיפה אותו לישון בבית שלו.
"אל"ף כל, כי יש לה שם של בן".
"מה הקשר, גם לך יש שם של בת".
"לי?"
"תמי!"
"בי"ת", אמר בנימת-את-לא-מצחיקה-אותי, "יש בה משהו גברי וסגור.
העמידה שלה, ההליכה שלה, הדיבור הקשוח..."
גם אני חשדתי בנטייה כזו אצל עומר, למרות שהיא ועידן היו כמה
שבועות ביחד. עידן היה חבר טוב של תמיר, כך בעצם נפגשנו. עומר
שיכנעה אותי לצאת איתם לדאבל-דייט וב"כן" הקטן, שעניתי לה,
זרקתי לפח את עקרון-אני-לא-צריכה-שישדכו-לי. השעמום הוא גורם
בעל השפעה רבה עלי ועקרון זה הוא לא היחיד, שזרקתי לפח בעטיו.
נסענו ארבעתנו במכונית של עידן, הוא ועומר התווכחו מקדימה לאן
נצא ותמיר ואני שתקנו במבוכה מאחורה. כעבור שעת שוטטות וצעקות
במרכז הכרמל, עידן פסק שנמאס לו ושכבר לא בא לו לצאת לשום-מקום
ובכך לקח על עצמו את האחריות לקבוע מה לעשות. קנה כמה
גולדסטארים בפיצוציה, וישבנו לשתות אותם ליד גן האם. אחרי
שעידן פתח את הבירות ביצירתיות על קצהו של ספסל-עץ, הוא גרר את
עומר הצידה ונתן לנו קצת שקט. תמיר ואני פיתחנו שיחה, על כמה
שהם זוג משוגע, "מה ששיעמום גורם לאנשים לעשות, הא?" הוא אישר
את הסברה, שהעליתי ביני לבין עצמי שעות ספורות קודם לכן.
כשנגמרו לנו הבירות ועידן ועומר נותרו לריב בצד, העסקנו את
פיותינו בנשיקה עסיסית.
מאז הנשיקה ההיא לא נפגשנו כמה שנים ובתוכן כלולות גם שנות
ההתנזרות. עומר ועידן נפרדו, היא זרקה אותו אחרי כמה שבועות
והוא במשך זמן רב ("שנה", תמיר דייק) המשיך להתקשר ואף נקט
באמצעים שאינם כוללים פלאפונים ואס-אם-אסים, וכתב לה מכתבים.
רחמיי נכמרו על עידן החסון, שהתגלה כבעל נפש רכה. כששאלתי את
עומר מדוע זרקה אותו לאנחות, היא ענתה שקשה לה להתמודד עם
האהבה שהוא מרעיף עליה ואני כעסתי שהאהבה מגיעה למי שלא יודעת
לקבל אותה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להטיל ספק ביני לבין עצמי
ולשאול מתוך קמצוץ התמימות שעוד נותר בי בתקופה ההיא, האם זאת
אהבה?
הקשר ביני לבין עומר נחלש בהדרגה מצידי, כי קינאתי בה שלא
התגייסה.
תמיר ועידן הפסיקו לדבר, כך סיפר לי תמיר בפגישתנו המחודשת,
"בגלל עניין עם בחורה" אמר ולא פירש.
תמיר ועומר, לעומת זאת, נשארו ידידים, ופיתחו תחביב משותף -
סמים קלים. כשהשתחררתי, גם מהקנאה, ניסיתי לכפר על חטאיי
והתקשרתי אל עומר במטרה לחדש את הקשר. אז היינו נפגשות כמעט כל
יום, אך במשך חודשים ארוכים דאגה, שניפגש רק שתינו. אף-פעם לא
צירפה לפגישותינו את תמיר. אני סברתי שהיא מאוהבת בתמיר בסתר,
זוכרת לרעתי את הנשיקה הרחוקה בגן ומפחדת ששוב יקרה בינינו
משהו. תמיר, לעומתי, חשב שהיא מאוהבת בי ונמנעת מלהפגיש בינינו
מאותה סיבה. לילה אחד כשהייתי אצלה, תמיר הגיע בהפתעה וגם הביא
הפתעות מן הטבע וכך ירדו לטמיון חודשי התכנון המוקפד של עומר,
שחזתה בנבואיות נדירה, שברגע שנראה זו את זה נתחבר וננטוש
אותה.

"ואיך אתה מסביר את עידן?"
"זה היה עידן הסטרייטיות"
כשטסתי להודו שוב התנתק הקשר ביני לבין עומר, ומאז הימים ההם
לא שבתי לראות גם אותה.


ו.
היא נוהגת הביתה בערב אביבי. העננים הופכים לסגלגלים בתוך
שמיים שקופים ואור כתמתם-צהבהב מווריד במערב. מימינה רצים
עמודי חשמל שחורים, שחוטיהם חותכים לרצועות את השמיים וקיר של
ברושים כהים ועצובים. הר הכרמל העומד ברקע נראה כמו תפאורה
מקרטון כחול כהה. מעליה חגות באיטיות שלוש חסידות בדרכן
לאירופה, שתיים מהן מגביהות את מעופן והשלישית מתאמצת אך לא
מצליחה. ממול מגיעה במהירות משאית גבוהה, שפוגעת בה בצליל עמום
וממשיכה באדישות. החסידה נוחתת בשולי הכביש, נוצותיה מתעופפות
באיטיות כואבת לכל עבר ונוחתות בדממה זועקת על מכוניתה ועל שאר
המכוניות בכביש.

ז.
אני הייתי פח-הזבל של המחשבות ושל הזכרונות של עומר. היינו
יושבות על ספת-הפוטון שלה והיא הייתה שופכת (אין לה עם מי לטוס
לחו"ל, והיא גם לא יודעת לאן ונמאס לה מהעבודה שלה, הבוס שלה
עולה לה על העצבים והיא שונאת את אבא שלה, הוא כל-כך פתאטי),
אבל מאז עידן עידן לא דיברנו על בחורים, שהיא נמשכת אליהם.
ואולי זאת הסיבה, שהיו רגעים מעטים וקצרים בשיחותינו הארוכות
והמייגעות, שהעידו על קשר אמיתי. לא ניסינו להשלים פערי מידע.
עומר טענה שכלל לא שמה לב לכך, שהקשר בנינו הפר מרופף לפרום
ולא שאלתי שאלות, שחשבתי, שיביכו אותה. באחת השיחות חסרות הטעם
שלנו, מבלי שאהיה מרוכזת מספיק כדי להבחין מהו הקשר של החויה,
שעמדה לספר לי עליה, לתוכן השיחה שקדם לה, היא סיפרה לי על
השלישיה.
בימים שאני פיתחתי כישורי הישרדות בצבא ההגנה לישראל, היא
פיתחה את כישורי הרכיבה על סוסים שלה. באורווה שבה רכבה ועבדה
הציעה לה סיון, אחת מהרוכבות, לטוס יחד לתחרות סוסים
בפילדלפיה. כ-ארבעים שעות מצטברות הן היו בדרכם הלוך וחזור כדי
לצפות בתחרות סוסים, אבל זה לא החלק המדהים בסיפור. זו הייתה
תחרות בין-לאומית, ומסתבר שהן לא היחידות שהגיעו אליה מרחוק,
אף לא היחידות מישראל. שלושה ימים נמשכה התחרות וכבר ביום
הראשון, אחוות הישראלים חיברה בניהן לעוד כמה אוהבי סוסים
ובמיוחד לרפי, בעל אורווה ברמת השרון, סא"ל במיל', בסוף שנות
הארבעים לחייו, לבוש תמיד בג'ינס ובפלנל משובצת, נעול מגפי
בוקרים. ביום השלישי סיון הזמינה את רפי לחגוג איתן בחדר המלון
שלהן. שלושתם עלו בשקט מתוח במעלית לקומה השלישית ובחדר הקטן
שבו הייתה מיטה אחת וכיסא, הם שברו את הקרח בעזרת וודקה.
היא לא סיפרה איך זה בעצם התחיל. אולי סיון ישבה לרפי על
הבירכיים וקילפה ממנו את הפלנל, כשהוא פתח לה את החזייה ועומר
צחקה במבוכה, עד שרפי פקד עליה להתפשט. אולי. היא רק סיפרה איך
זה נגמר. הן נרדמו במיטה, והוא אסף את עצמו והלך. למחרת הן לא
ראו אותו ובצהריים הן התחילו את דרכן חזרה ולא דיברו על כך
מילה. עומר לא נהנתה. טעם מר עולה בפיה כשהיא נזכרת בסיון
וברפי.
למרות ששמעתי מפיה את אותם סיפורים לא פחות משלוש פעמים, את
הסיפור הזה שמעתי מפיה פעם אחת ויחידה. ייתכן שבכלל שכחה
שסיפרה לי אותו, כי הזיכרון שלה היה מנוון. פעם נסעתי איתה
לעשות סידורים וכשחזרנו לאוטו ראינו, ששכחה אותו דולק עם
המפתחות בפנים. היא מחקה לגמרי מזיכרונה את מראה החסידה
הדרוסה, שכה נגע לליבי, כשסיפרה לי אותו והגיבה ב"אין לי מושג
על מה את מדברת", בשילוב הורדת זוויות הפה כלפי מטה, כששאלתי
אם היא זוכרת. כל פעם מחדש חשבתי לעצמי ופעם אפילו שיתפתי אותה
במחשבותיי, איך היא יודעת מי היא אם היא לא זוכרת דברים שקרו
לה? היא שתקה וחשבה על כך לעומק לכמה שניות וכמו בבדיחת קרש
שאלה בשיא הרצינות, "מה שאלת?" עניתי לה שלא חשוב, אך לעצמי
עניתי שהיא בהדחקה ובמצבה היא אינה עוד בשליטה, על מה שהיא
רוצה להדחיק ומה שהיא לא. המסקנה הזאת השתלבה די טוב עם
התאוריה של תמיר, הגורסת שעומר בארון.
אני לקחתי על עצמי ברצון את תפקיד פח הזבל. הוא התאים לתחושת
ייעודי בעולם בימי ההתנזרות ההם. תחושת הריקנות הייתה מאז
ומתמיד תחושה בלתי נסבלת לגביי והעדפתי להתמלא בזבל מאשר לחיות
עם חור בבטן.
ולפעמים גם הרגשתי כך כלפי תמיר, שאני פח-הזבל של הזרע שלו.

ח.
"מה תכתוב עלי?" שאלתי בהתרפקות, והוא סתם את פי בנשיקות. זאת
לא הייתה סתם שאלה, זאת הייתה משאלה כמוסה. לדעת מה בחור
שהייתי איתו חושב עליי בלי התייפייפויות ובלי התחנפויות,
שמכניסות למיטה. פשוט לשמוע את דעתו האמיתית.
בחנות הספרים, בידי ספר-הביכורים של הסופר המבטיח, תחושת יראה
אפפה אותי ורטט עבר בגבי.
התשובה שבפנים יכולה להפריך את תחושת העצמי, לגלות לי, שמי
שהייתי בעיניי, היא אינה מי שהייתי בעיניו ואם אני חלק
מאהבותיו, יכולתי בתקופת הביניים המשעממת ההיא לזכות בדבר, שכל
חיי אני מחפשת. בקשר אמיתי. אם כך היה אז גם אני, כמו עומר, לא
ידעתי לקבל אהבה.
אם אין עלי פרק אז באמת הייתי פח-זבל.
לפתוח או לא לפתוח?