בהישמע הצלצול לצאת להפסקה הגדולה, נכנסתי לכיתה והתקרבתי
אליה, היא הביטה בי ומיד הסיטה את מבטה לכיוון מעלה וצעקה
חלושות "נמאס לי! נמאס לי מהמקום הזה!". קולה הדק והרועד היה
חסר נחרצות ולא תאם את תוכן טענותיה שקיבלו גוון פתאטי ואומלל.
אני לא נוטה להתרגש ולייחס חשיבות יתרה לצעקותיה הגחמניות
שמהותן העיקרית למשוך תשומת-לב ורחמים, אבל הפעם, כנראה מפני
שהייתי שקועה בהרהורים על המקום, ואולי מפני שלאחרונה היא
ממעטת בדיבורים, המשפט הזה שלה, הצעקה החלושה והפתטית הזאת,
גרמה לי לטלטלה. יכולתי לנחם אותה ולומר לה שזה לא לנצח. אמנם
זה נראה עוד רחוק, אבל הסתיימה כבר המחצית הראשונה של כיתה ט',
ובקרוב מאוד היא תהיה בתיכון. והזמן ירוץ, והיא תסיים את
בית-ספר, ותיפטר מהמקום הזה אחת ולתמיד. אבל לא אמרתי לה זאת
משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שלא הייתי בטוחה שהמקום ממנו
נמאס לה הוא בית-הספר. וכי אני סברתי, וייתכן שהיא כלל לא
הייתה מודעת לכך, שהמקום שנמאס לה ממנו הוא מקומה על
כסא-הגלגלים וכל הקשור בו. בצדק, יש לומר, כי איזו תועלת ניתן
להפיק ממקום כזה. כל הווייתה מרוכזת בגוף השבור, הכפוף, השדוף
והמנוון. שפת גופה הנכה מוגבלת למרחב הכסא: ניתוק כתפיה
השמוטות ממשענת הכסא והפלתן חזרה לאחור בחבטה כשהיא מתחילה
לדבר; זריקת ראשה המורכן קדימה בפתאומיות לאחור או ניענועו
בפראות לצדדים כשהיא מנסה לעורר את עצמה למציאות; ונפנוף, תמיד
רק ביד אחת, של אצבע גרומה וזקנה כשהיא רוצה להוסיף תוכחה
לדבריה. בעיני הבוחנות ראיתי אותה חסרת אונים ובודדה ומסכנה,
שנדמה היה לי שכסא-הגלגלים הוא ביטוי חיצוני לנכותה הפנימית.
הכסא המספק לה את האפשרות לנוע ממקום למקום אינו חף ממגבלות.
גבולות ידיותיו, הפלסטיק שאינו נעים למגע, צבעו הכחול-אפור
וחריקת הגלגלים המלווה אותה עם כל תנועה, הפכו לחלק מגופה.
נדהמתי לגלות את כמות המכשולים העומדים למי שמתגלגל בכסא כזה.
יום אחד היא רצתה לשבת עם ילדים מכיתתה, שישבו תחת קרני השמש,
על הספסל, שקועים בשיחה, היא ואני היינו מרחק חמישה מטרים מהם,
ולא יכולנו להגיע כי לפנינו נחו זוג מדרגות. ותוך כדי שעיני
מתרוצצות למצוא מישהו שיוכל לסייע לרגע, הבנתי את גודל הבעיה.
זוג מדרגות מפרידות בינה לבין חיי חברה, ויתקשה להבין זאת מי
שרגליו נושאות אותו לאן שיחפוץ, כמובן מאליו, מבלי שיפקוד
עליהן 'טפסו במדרגות'.
והסיבה השנייה היא שאולי יום יבוא, ולאחר שתסיים את בית-הספר,
תמצא את עצמה שוב באותו המקום בדיוק ממנו נמאס לה, כפי שקרה
לי. לאחר שחרורי מהצבא, כשהגעתי לבית-הספר אותו החלטתי לעזוב
לטובת תיכון עירוני, זיכרונות ומראות חזרו אלי ממעמקי השכחה.
באחת ההפסקות, כשעמדתי מול המראה בשירותים וחיכיתי לה שתבקש
לצאת, התגבשה לנגד עיני בבואתי הישנה, פרצופי המתועב הנישא
על-ידי גוף חולה. לרגע אחד קצר נדמה היה לי שדבר לא השתנה.
העצב הצועק אליי בכחול-אפור גרם לי לחשוב שאני מתפתחת בכיוון
מנוגד להגיון. ועוד לפני שהספקתי להסביר לעצמי מדוע אחרי שש
שנים אני עדיין חושבת שאני לא הולכת לשום-מקום, היא קראה לי
שאבוא לגלגל אותה החוצה.
לאחר ששתקתי בתגובה לטענות המיאוס שלה, היא ביקשה שאוציא אותה
לחצר. גלגלתי אותה במעלה השביל וזיעה קלה הופיעה על מצחי. זה
לא קל לדחוף נערה, שדופה ככל שתהיה, בעלייה, ומלבד עליות
ומדרגות צצים עוד מכשולים שקשה לחזות אותם: כסא שלא הוחזר
למקומו, ירידה תלולה, אבן על השביל. הגענו אל חבורת בנות שישבו
על הארץ ושוחחו בניהן, וגילי סימנה באצבע שהיא רוצה לשבת איתן.
עצרתי את העגלה והחנקתי אנחה. הן דיברו בניהן על מקרי ההחייאה
שהיו עדות אליהם בזמן התנדבותן במד"א, והתרברבו למי הייתה זקנה
מתה יותר וקרה יותר ומסריחה יותר. מישהי אף הוסיפה בטון מנצח,
שלזקנה שלה היה שטף-דם בחזה. אני הזדעזעתי מהדיבורים שלהן,
צמרמורת צמררה את גבי רק למראה גופת אישה זקנה שקם בדמיוני
למשמע תיאוריהן. ללא קושי מיוחד, ניתקתי את עצמי משיחתן
וזיכרונותיי שלי מבית-הספר שוב עלו נגד עיני. הנה אני נשענת על
הגדר המרושתת התוחמת את השביל הקצר המוביל לכיתה שהייתה שלי,
ולידי עומדת חברתי הטובה, ומקריאה לי סיפור על ילדה שהלכה
לאיבוד. פעמים רבות בחיי חשבתי על מקומי בעולם, אם קיים כזה
מקום ואם הוא שמור לי או שעליי לתפוס אותו; ופעמים רבות,
ובמיוחד בפעם ההיא, כששמעתי את הסיפור המופלא, חשתי בעצמי ילדה
שהלכה לאיבוד. כעת, חיפושיי אחר מקום וטענותיי כלפי העולם שלא
הגיש לי אותו, נשמעות לי חצופות ומפונקות. לילדה על כסא-גלגלים
אין את זכות היתר ללכת לאיבוד, וגילי, שזקוקה למלווה כל הזמן,
העתיקה את הזכות הזו, ולא פעם מצאתי אותה אובדת בין מציאות
להזיה ומשוחחת עם דמויות הקיימות רק בעיני רוחה. חבריה
הדמיוניים היו בעיני שיאה של הבדידות האנושית. כישוריה
החברתיים - אם היו לה כאלו אי-פעם - נשחקו כליל, ואת כל דבריה,
את כל חיוכיה, את כל מבטיה, הקדישה אך ורק להם. גם אז, כשהייתי
בת חמש-עשרה, והאזנתי לסיפור המופלא על ילדה שהלכה לאיבוד מפיה
של חברתי הטובה, וגמעתי כל מילה שיצאה מגרונה לפני שהמורה,
שצעדיה על השביל הדהדו את דרכם לכיתה, תקטע את הרצף, גם אז
נתקפתי טלטלה למשמע מילים. באותם הימים החלמתי ממחלה
אוטואימיונית. זוהי מחלה, כפי שהסבירו לי הרופאים, בה הגוף,
ללא סיבה הגיונית, מתחיל לפעול נגד עצמו. למראית עין משמשת
המחלה ההיא  מכנה משותף עם גילי, אך למעשה אין הרבה מקום
להשוואה, כי בעוד מחלתי הייתה פנימית, ללא כל גילויים
חיצוניים, מחלתה של גילי היא בעיקר הביטוי החיצוני, חוסר
יכולתה ללכת. אולם, יכולה אני לומר לטובת ההשוואה בנינו, שגם
אני שאלתי את השאלה החצופה והמפונקת 'למה?', שאלה שהפניתי
לעצמי בלבד כי להורי לא היו תשובות, הרופאים כבר נקטו את עמדת
ה'ללא סיבה הגיונית' ואלוהים אף-פעם לא היה קיים בשבילי.
"לפעמים אני חושבת שאפילו לאלוהים אין תשובות" היא אומרת לבנות
שנדחפה לשיחתן - כנראה בהקשר השיחה על מד"א, ואולי ללא שום קשר
- ומעירה אותי מחלומותיי בהקיץ. ליבי נקרע לשמע הטענה שהשמיעה.
אני, לעומתה, העדפתי שלא להאמין באלוהים מאשר להאמין שהוא קיפח
אותי, זאת למרות שראיתי את נוכחותו בחייהם של אחרים. למשל,
באחת מנסיעותיי לצבא, ישבתי ליד חברתי לבסיס באוטובוס, היא
הוציאה דיסקמן ונתנה לי לשמוע שיר שהיא אוהבת. ברגע של גילוי
לב, סיפרה לי על משמעות השיר לגביה ועל הלילות בהם הייתה
מאזינה לו שוב ושוב, ושירתה יחד עם הזמרת כמוה כצעקה אל
האלוהים שנתן לה מיטה זוגית, אך לא מילא אותה בבן-זוג. בנסיעה
המשותפת שלנו באוטובוס, היא סיפרה לי זאת בחיוך, כמי שמסתכלת
לאחור בידיעה שהתגברה והתחזקה, כי חודשים מספר לפני גיוסה לצבא
אלוהים הביא לה את אהבת חייה. אלוהים נפקד מחיי, וככל הנראה גם
מחייה של גילי, אך היא, למרבה פליאתי, עדיין מחפשת אותו.
בדמיוני הקודח עלתה תמונה של גילי שוכבת על המיטה הקטנה שלה,
הכיסא-גלגלים בסמוך לה, מזכיר לה את מקומה בעולם. דמעות זולגות
ממנה ללא מעצור, נוזלות לתוך אוזנייה ומרטיבות את הסדין, כי
כוחה לא עומד לה למחות אותן מעל פניה. ובין התייפחות
להתייפחות, מתמלטת לה השאלה הנוקבת בקולה הרועד "למה?".
בעת כתיבת שורות אלה, אני נזכרת בפעמים המעטות שראיתי את גילי
בוכה. צידו השמאלי של פרצופה התכווץ והתעוות בניסיון לסחוט
מעיניה את הדמעות שנתקעו שם, אך ללא הצלחה. בכייה היה בכל
הפעמים שקט ויבש. צחוקה, לעומת זאת, היה מבעית ועצוב, וגרם
לאנשים בקרבתה לסובב ראשם אליה ולבדוק שאינה בוכה. היא הייתה
צוחקת, מסיבה שברורה רק לה, במאמץ רב. צחוקה נשמע כמו אנחות
קטועות מלוות בכיווץ העיניים ונדנוד הראש. ובכל זאת, לא תיקנתי
את תמונת הדמיון של הלילות של גילי, כי היא הייתה לי לממשית
יותר מכל מציאות.
לא מזמן, לפני שבוע או שבועיים, הלכתי לבקר אצל אותה חברה שלי
מהבסיס. ישבנו על המיטה הזוגית שבחדרה, שעכשיו היא שוב מיועדת
רק לה. רציתי לעודד אותה, ולספר לה על גילי הייתה הדרך הטובה
ביותר, כך שיתפתי בחיי, ובו בזמן הגנתי על נפשי מעיניה. סיפרתי
לה על יום אחד בו היא ביקשה ממני עט. במשך כל היום כתבה בעט
הכחול-נוזלי שנתתי לה את הסיפור בהמשכים שהיא מחברת
במחברת-המתמטיקה שלה. באחת ההפסקות, מצאתי אותה עם כתם כחול
וגדול על האף, זוהר על הרקע החיוור של פניה. אמרתי לה שיש לה
דיו על האף, והיא ענתה - ואת תשובתה חיקיתי לחברתי בקול מיואש
ומיוסר - "מה לעשות?". גלי צחוקה הבריא של חברתי דקרו אותי
היישר במצפון. לא די בכך שגילי היא המסכנות בהתגלמותה, שחבריה
לכיתה מתעלמים ממנה ומוריה חושבים שהיא גוססת, עוד אני צריכה
להוסיף חטא על פשע ולשים את הפתטיות שלה ללעג. כי למרות שרציתי
להצחיק את חברתי בסיפורים מהווי עבודתי, ידעתי שתיאורה של ילדה
נכה עם כתם דיו כחול וגדול באמצע פרצופה, הוא יותר מתיאור
משעשע מעבודתי, זהו תיאור התנהלותה הנעשית מחוסר-ברירה,
מחוסר-כוח, ומשקיעה מוחלטת בעצמה. מצאתי ראייה לכך כשאפילו לא
הרימה את ידה לשפשף ולטשטש את הכתם. למרות נקיפות המצפון,
מצאתי עצמי כותבת את קורותיי עם הילדה, תוך הדחקת חשש שמא
המצפון שלי חלש.
אין זה פלא שהיא חשה שאלוהים שכח אותה, אפילו קרה שאימא שלה
שכחה אותה. זה היה לפני שהתחלתי לעבוד, המלווה שהייתה לגילי
לפניי לא הגיעה באותו היום לעבודה. כמו בכל יום, אמה נסעה איתה
במונית לבית-הספר, עזרה לה לצאת ממנה ולהתיישב בעגלה. הפעם,
לאחר שטפחה קלות על ראשה כמנקה אותו מאבק, במקום להפקיד אותה
בידי המלווה, הסיעה אותה לכיתה בעצמה שם השאירה אותה לבדה מפני
שהייתה צריכה לחזור לעבודה. כל היום עבר על גילי מבלי לזוז,
ובאחת בצהריים, כשכל הילדים הלכו הביתה, היא נותרה במקומה,
משוחחת עם חבריה הדימיוניים. האם שכחה לומר לנהג המונית המסיע
אותה כל יום אל בית-הספר וחזרה שיגיע היום מוקדם מהרגיל. הוא,
כמו בכל פעם, הקדים ברבע שעה, וחיכה. לאחר חצי שעה של המתנה,
ללא כל סימן מגילי או מאימה, הלך לחפש אותה בכיתה. עלה בשלוש
המדרגות שבכניסה לחדר הכיתה, וכמעט שחזר על עקביו מפאת הדממה
המוחלטת ששררה בחדר. הוא הדף את הדלת החורקת, וכשפסע פנימה ראה
אותה מגבה וראשה השמוט הורה כי נרדמה. גם אם הייתה ערה והייתה
רוצה לראות מיהו הגואל שבא להצילה, לא הייתה יכולה לעשות זאת,
מכיוון שסיבוב הראש והסתכלות לאחור היא כמעט בלתי-אפשרית ליושב
על כסא-גלגלים. הוא העיר אותה והיא אמרה "טוב שהגעת, בוא ניסע
הביתה" והעליזות שבקולה ניסתה לחפות על הכאב הגדול בידיעה שהיא
נשכחת.
את הסיפור הזה סיפרה לי הספרנית. הספרייה הייתה המקום האהוב
עלי בבית-הספר עוד כשלמדתי שם בחטיבת הביניים, ושם גיליתי את
ספריו של הרמן הסה שהיו האהובים עלי באותה תקופה. עם גילי
הלכתי לספרייה בכל יום. בפעמים הראשונות שמחתי שיש לנו נושא
משותף, ועוד כזה שכה קרוב אל ליבי, ספרים. אך מהר מאוד התברר
לי שהשוני שבטעמנו הספרותי יוצר עוד ריחוק. היא הייתה מדפדפת
ברומנים וברבי-מכר שאני לא הייתי קוראת את כריכתם האחורית,
בזמן שאני פתחתי ספרים וחיפשתי את שמי בכרטיסייה. הכתב שהיה לי
לפני שש שנים השתנה מן הקצה אל הקצה - אז הוא היה עבה ועגול
והיום הוא דק וקווי - והיעדר כל זיכרון ממעשה רישום השם
בכרטיסייה, גרמו להפתעה קטנה בכל פעם שמצאתי את שמי על-גביה.
נדמה לי שמי שכתבה אותו  בכתב עגול היא מישהי אחרת, ורק זיכרון
העולם שבתוך הספר הוכיח לי שאני ואני שהייתי - אנחנו אותה אחת.
"תראי" אני מגישה לה את הספר 'דמיאן' של הסה ומצביעה על שמי
המתנוסס על-גבי הכרטיסייה. זכרתי שהספר מספר על ילד מתבגר
ויוצא-דופן הנושא מעין אות-קין, ולכן חשבתי שתמצא בו עניין.
היא לוקחת מידי את הספר, פותחת באמצע, קוראת מספר שורות
ומחזירה לי. אני מבינה משתיקתה שהספר הזה לא מעניין אותה. אני
מדפדפת בו בעצמי, ממששת את הנייר הצהבהב ומרחרחת את ניחוח האבק
והדפוס הנודף ממנו. כשאני בוחרת לעצמי ספרים לקריאה, אני הולכת
לבד לספרייה. אני אוהבת לעשות זאת בפרטיות ובקצב שלי. לפעמים
אני מתבלבלת מהכמות הגדולה של הספרים שאני חייבת להספיק לקרוא,
ואני לא מצליחה לבחור. לפעמים אני בוחרת ספר מושלם, זהו ספר
טוב שקראתי אותו בדיוק בזמן המתאים, ואם בחרתי בו ללא המלצה,
אלא רק בחוש פנימי, אז הוא נחשב בעיני יותר, כי נדמה לי שרק
אני יודעת על העולם החבוי בו, ואני יכולה לשמור אותו לעצמי ולא
להסתכן בחוסר הבנה מצד הכרוך בנסיון לשתף אחרים בו.
כשכבר הייתי בדרכי החוצה מהספרייה, הספרנית שאלה אותי מה שלום
הילדה. היא דואגת לה מכיוון שיום אחד נרדמה באמצע האולם, לא
בין המדפים, אלא ממש במרכז הספרייה. ראשה צנח וטיפת רוק נזלה
מפיה אל חולצתה, ולא הפריע לה לא המולת הילדים המתרוצצים
בספריה בזמן ההפסקה, ואף לא להיראות מגוחכת בעיניהם. אני עניתי
שבסדר, והיא שאלה אותי בישירות, מתוך כוונה לאמת שמועות
"תגידי, היא תחיה?". אני הייתי המומה מבקשתה להחוות את אבחנתי
הקלינית של מצבה ועניתי שאני לא יודעת. היא סיפרה לי כיצד היא
נשכחה בכיתה. ועוד היא סיפרה שהיא זוכרת את גילי הולכת בקושי
רב ברגלי המקלות שלה, מטפסת את העלייה לביתה, ועל כתפיה התיק
הכבד, ושלפני שנכנעה והתיישבה בעגלה, עוד הלכה בעזרת הליכון.
"כמה כוח יש לה" הוסיפה וסיכמה בהתפעלות "לבוא כל יום לבית-ספר
וללמוד ולקרוא". אני חייכתי לעצמי באירוניה, כי מה שנראה לי
כחוסר כוח לקבל החלטה בנוגע לטעם חייה וקבלת השגרה כגזר-דין
והיעדר ברירה, נראה היה לספרנית ככוח התמדה ואופטימיות גדולה.
אולי הספרנית צודקת, והאמונה שאימצתי לעצמי מאז הייתי בגילי של
גילי שתמיד יש ברירה, אינה תקפה למצבה. באותם הימים, כשהייתי
תלמידה בבית-הספר, והסתובבתי בשביליו בתחושה חזקה שאני לא
צריכה להיות שם ושאני מבזבזת את זמני, חיפשתי לי ברירה. החלטתי
לעזוב את חבריי וללכת ללמוד בבית-ספר עירוני, וברגע שההחלטה
נתקבלה, כמו מעשה קסמים, התמוססה המועקה מליבי. לימים למדתי
שבית-ספר הוא בית-ספר באשר הוא, ואין זה משנה במיוחד אם הוא
בקיבוץ או בעיר, ולא אם הוא עיוני או אמנותי. המסגרת היא עודנה
מסגרת, ולא תמיד מצאתי בה את מקומי, אך סיפק אותי לדעת שנקטתי
צעדים במטרה לשפר את חיי. אם אלה השתפרו או שהיה כדאי לי יותר
להישאר במקום בו הייתי, זאת לא אדע לעולם.
עם סיומה של ההפסקה, חבורת הבנות המתנדבות במד"א נטשה את גילי.
היא נותרה במקומה, מחכה לי שאבוא להזיז אותה. חזרנו לכיתה.
התיישבתי על שולחן לצידה, והתבוננתי בנכה, מנסה לתאר לי אותה
לפרטי-פרטים עד שהמורה תיכנס. שיערה שחור ונפוח, לחייה
אפורות-תכלכלות, ולמרות צבען הן עגלגלות וילדותיות, הסימן
היחיד שמזכיר שהיא בעצם עדיין ילדה. היא הביטה בי לרגע קצר,
ניתקה את כתפיה מהמשענת, ונתנה לעצמה להיזרק לאחור ולהיחבט
במשענת הפלסטיק. אני יודעת שהיא ניסתה לומר לי משהו, אני
המשכתי לשתוק, וגם היא. כך זה רוב הזמן, הקשר בנינו מצומצם
למילים ספורות ולמבטים קצרים. כשאני לא מאחוריה, אוחזת בידיות
הכסא ומשתדלת להישיר מבט ולא לתת לו ליפול אל קודקודה התופס את
רוב שדה-הראייה שלי, אני מנסה להתחמק ממבטיה. התחמקותי נעשית
גם מחוסר הרצון שלי לחשוף מתחושותיי במבט, ובעיקר מתחושה לא
נעימה הנובעת ממבטה שהוא מפוחד ומלא רחמים עצמיים, אך ייתכן כי
רק לאחר היכרותי עימה שייכתי למבטה את התכונות שלה שכבר הכרתי.

כשהשיעור שלה מתחיל, אני יוצאת מהכיתה, ושוב מחניקה אנחה.
פוסעת בשביל הבטון האפור שצלקת אזוב טרי וירוק מקשטת אותו כל
שני מטרים. אני מנסה למוסס מעל ליבי את המועקה במראות הפרחים:
רקפות בצל סלע, יקינטונים לבנים וסגולים, כלניות אדומות על
רקעו המשלים של שדה חמציצים ואירוס אחד זקוף. כעת יש לי
כשלושים דקות לעצמי, עד להפסקה הבאה. אני מתיישבת בכל פעם
באותו המקום, על ספסל עץ חשוף לקרני שמש אביבית לרגלי אורן
גבוה. קולות ילדים שובבים, מורות רגזניות וציפורים מתערבבים
להמיית השקט. אני מפקירה את עצמי לתאוות הקריאה שלי, וכשכבר
נורא לוחץ לי, אני גם כותבת.