ברגעים מסוימים, הדבר שהכי אהבת בעולם עומד לחמוק לך מבין
הידיים. אתה יודע שאם לא תעשה כלום, זה באמת יעלם, אבל אתה תחת
אותו העץ שאתה ונועה שתלתם לפני
עשרים שנה, ברגליים שלובות וידיים שמחבקות את עצמך. נועה
מביטה בך בעיני הים שלה, במבט כועס מעט שמבהיר לך טוב מאוד,
שהעובדה שאתה מחבק את עצמך, כבר לא מתאימה
למקום הזה . לפני עשרים שנה , אנשים היו מחבקים את עצמם על
ימין ועל שמאל. היום כולם מחבקים אחרים, רק לך קצת קשה
להתרגל.
אתה ונועה מעלים זכרונות על גן השעשועים בו שחקתם מאז הייתם
ילדים. היא מזכירה לך איך פחדת שהפארק שלך עומד להיחרב ע"י ראש
העיר החדש שדרש שינוי, איך חשבת שבט הצופים בו גדלת עומד
להתרסק אל הקרשים. מתחת לאותו העץ לפני עשרים שנה, נועה עדיין
בידיים שלך. עיני תכלת, חצאית ארוכה עד הקרסול , שיער שקנתה
בחנות, וספר תהילים במחזיק המפתחות. קשה לך להאמין ששרדתם
עשרים שנה.
עוד יותר קשה לך להאמין שאת הבייקון שהיית מכין לה בכל יום שבת
בבוקר היא החליפה בנרות שבת בימי שישי עם שתי הבנות הקטנות
שלה. אתה לוקח לה את הארנק מהתיק הסרוג שלה ומתחיל לחטט תוך
כדי זמזום "נועה של הים". תמונות של אדם מזוקן ,עם כיפה
שבוודאי סרגה לו, ושתי ילדות זהובות שיער ועיניים כחולות בדיוק
כמו שלה.
אם הייתם יושבים כך מתחת לעץ באותה התקופה ששתלתם אותו, בוודאי
אז היו מסתכלים עליכם בעין עוינת. אך מולכם עובר איש חבוש
כפייה ומחייך אליכם חצי חיוך. החבר הכי טוב שלך. באותו הרגע
אתה ונועה מבינים עד כמה הצעד של פתיחת השבט שלכם לבדואים,
דתיים דרוזים וכל מגזר אחר היה הדבר החכם ביותר שעשיתם מאז
ששתלתם את העץ הזה. נועה לרגע מהססת ומפנה לעברך מבט מזלזל
שאליו מתווספת העובדה שהדבר הראשון החכם ביותר שעשיתם היה
לחזור לאותו השבט. לקחתם על עצמכם את שיפוץ גן השעשועים הישן,
ובדרך הרמתם את השבט לרמות שלא ידעו. אחרי עשר שנים, ההרכב
התנועתי החדש הפך להיות נורמה חדשה בכל הארץ. מצאת את עצמך עם
אנשים שפעם פחדת שהרגו לך את שולי. באותה התקופה נועה כבר
הוציאה את הראש מהכרית, שרפה את הג'וינט ים בחצר, ושנינו הבנו
שהכל עלינו. שאם הדבר שאנחנו הכי אוהבים עומד לחמוק לנו מבין
הידיים, אנחנו לא יכולים לשבת ולחבק את עצמנו. מאז גם החורפים
הפכו להיות יותר יפים, ואולי זה אתם שהסתכלתם עליהם בצורה
שונה. בכיתה יא' נסעת לפולין, עם נועה וכל השכבה. החורף שם
כיוון את עצמו לדרגות גבוהות, ומעלות מתחת לאפס. היה נראה שבכל
מחנה , כל אדמה, כל אנדרטה שדרכת עליהם רק גרמו לך להתגעגע לגן
השעשועים הישן-חדש. מאז החורפים בארץ לא היו אותם חורפים. מאז
הארץ לא הייתה אותה ארץ . אתה ונועה השתניתם.
לעת ערב, כבר נהיה מאוחר , שעות הדמדומים עומדות להפציר, ונועה
צריכה לחזור הביתה אל הילדות. היא צוחקת קצת על האיש המזוקן
בארנק שלה ואומרת שאבא שלה היה מתהפך בקברו אם היה יודע שהיום
זה בעלה ששומר על הילדים. אתה מחזיר לה חיוך חושף שיניים ופונה
לכיוון השני. הרוח נושבת בחזקה לכיוונך, ולכיוון השני נועה
נושבת חזרה לביתה. אתה ממשיך בכביש הראשי, וזה מצחיק אותך
לראות עשרות מכוניות תוצרת הארץ בזו אחר זו. עוד יותר מצחיק
אותך שהיום קאדילק זו מכונית שיותר מחמישה אחוז מהאוכלוסייה
יכולים להרשות לעצמם לקנות. עשר זה כבר ל מספר שמציין את אחוזי
המובטלים, אלא התשובה שלך לשאלה, איך זה לחיות בישראל. ובין כל
המכוניות- אחת מהן עוצרת לך , ואתה עולה ללא חשש. אני נוהג,
ואתה מספר לי הכל, לזר גמור. אני צוחק כשאתה מספר לי על אבא
שלי ואחרים זורקים בקבוקים ואבנים אל עבר חיילים משלכם. היום
זה אני והילדים שלך באותו הצבא. מאותה השיחה גם למדתי להעריך
את הים. היום הוא כחול עמוק וטהור. אילולא עלית במקריות הזויה
לאוטו שלי באותו היום, לא הייתי אפילו יודע שפעם הים הזה היה
בריכת הזבל הארצית.
אני מוריד אותך ברחוב פינתי דומה בדיוק לתיאור שלך. השלט הישן
עם שם השבט כבר שופץ ונצבע, אבל עדין מרגישים את הכיף. אני
נפרד ממך לשלום, אתה מחזיר לי "אילה ליקה" בערבית
ואני שוב מחייך. בבית הבן של שולי שוכב בחוץ עם ילדה תכולת
עיניים. הם עדין לבושים במדי הצופים האותנטיים. הוא אוכל ארטיק
אסקימו לימון , באותו הטעם באריזה שונה, ומציע לה ארטיק
דובדבן. היא מהנהנת עם הראש, השמש כבר שוקעת , והם נרדמים
מחובקים על הדשא. לעשרים שנה הבאות לפחות.
זוהי גרסה משופרת ליצירה שכבר כתבתי בעבר.. עם מקצה שיפורים
ושינויים. אולי אפילו גרעתי.
קישור ליצירה:
http://stage.co.il/Stories/336617