היא באה אלי בשמונה. דיברנו כ-15 דקות על מה שהיא עושה בחיים.
זה לא היה מעניין, אבל זרמתי, כי היא נראית טוב. היא לבשה שמלה
אדומה, שהפריעה לי להקשיב לה.
ב-8:15 התחלנו לאכול, ב-9 סיימנו. ב9:02- היא שאלה: "אתה בא?".
מיד עניתי, "יש לי משהו אחר לעשות?".
ב-9:05 היא כבר הייתה ערומה. לי הייתה זקפה. ב9:10- היא הפסיקה
למצוץ לי, ב9:15- אני סיימתי לרדת. היא לא גנחה ובקושי זזה,
"יסמין, יסמין, את ערה?" צעקתי לה. "מה אתה רוצה?". "כלום,
כלום", עניתי בביישנות. "אתה נכנס?", שאלה הבת זונה בנחישות
מפחידה.
ב9:22- אני גמרתי, היא מעולם לא.
ב-9:23 המונית צפצפה מלמטה. "אני הולכת, אני אחזור מחר" אמרה
ולבשה את החזייה השחורה שאני שונא. אני לא שונא את החזייה. אני
שונא, שהיא לובשת אותה.
"לך תכתוב סיפור או שתאונן, עד שאני אחזור מחר" ציוותה הכלבה.
סיימתי לכתוב. עכשיו אני יכול לאונן.