שלום, קסם. איך אתה מרגיש? יותר נכון לקרוא לך קסם-נעורים,
נכון? הרי זהו שמך המלא. קסם נעורים, אכן... בכותבי מכתב זה,
ידי מתקשה להוציא מילים מתאימות. קצת קשה לכתוב מכתב למישהו
שמת...

ראיתי ביום שלישי את הפינה שלך בעיתון. פינה מקסימה, פינה של
מישהו בעל שם בדוי, מישהו הכותב תחת הכינוי "קסם-נעורים". תמיד
היית מביא סיפורים ושירים, יצירות נאיביות. מקסימות! ממש כמו
הכינוי שלך. תמיד הייתי קוראת את היצירות שלך, ומתמוגגת.
כל כך תמים, כל כך ילדותי...

אבל ביום שלישי, קסם...
ביום שלישי, כתבת עוד יצירה במדור שלך, וחתמת אותה בכתובת.
כתובת המגורים שלך. ביקשת שהקוראים יכתבו לך, ויחוו את דעתם
עליך ועל יצירותיך. לקח לי כמה ימים לחשוב מה אפשר לכתוב לך.
אולי לשלוח יצירה משלי, פרי עטי?
ואיזו דעה לחוות, חיובית או שלילית?

אתה מבין, קסם-נעורים, לא קל לחוות עליך דעה חיובית בהכרח,
משום שכפי הנראה, אתה לא חי במציאות. או כמו שאומרים רבים
כיום: "אתה חי בסרט". לפי היצירות שלך, ולפי הכינוי שלך, נראה
שלדעתך שנות הנעורים הן שנים קסומות. גיל ההתבגרות, לך
תבין...

ומה עכשיו אתה מצפה שאכתוב לך, שחור על גבי לבן?! הרי כבר מזמן
הרגו אותך! שחטו אותך לפני דורות! ואתה יודע מי הרג אותך?
אנחנו, בני הנעורים הקסומים לכאורה, רצחנו אותך בדם קר...
רצחנו אותך כשלעגנו לסיפורים שלך, הסיפורים על נער ונערה שרצים
שניהם על הדשא, הוא קוטף לה פרחים, ושניהם צוחקים ומאושרים.
הסיפורים על הבחורה המתבגרת שהופכת למודל החיקוי של אחותה
הקטנה, ושתיהן חיות יחדו בהרמוניה.

רצחנו אותך כשחנקנו את עצמנו בעשן, כשהרעלנו את עצמנו
באלכוהול.
רצחנו אותך כשאותו נער שלדעתך קטף פרחים לחברתו, פלש לגופה,
חפר בה, כפה עצמו עליה, והותיר אותה ריקה, הרוסה, מזוהמת.
הרגנו אותך כשהאחות הקטנה נשארה לבד, אפלה ובודדה בגלל אחותה
הגדולה שברחה מהבית, לקחה סמים, והוטלה מתה באיזו תעלה עזובה.

הרסנו אותך כשתמימות, טוב-לב, גינוני נימוס ומשלב רהוט של
דיבור, הפכו למושא ללעג, למטרה למכות, קללות, בריונות, חרם,
הפכו למילים הנרדפות של "חולשה".

קסם-נעורים, אנחנו כבר לא בחיים...
והנה גם אני, נערה "קסומה" מכל הכיוונים, מוטלת ללא רוח חיים,

על המכתב ששפכתי מתוכי, מכתב המלווה בנשמה שחוטה למוות.