מוקדש ליולה
5.3.2002

אהוב שלי,
אנא הרשה לי לקרוא לך כך, למרות שלא הראיתי זאת בשבועות
האחרונים.
אני כותבת לך למרות שכבר לא תענה, בכל זאת אני מבקשת שתסלח
לי.
עשיתי דבר נורא, שיחקתי בעקרונות, רצית, רציתי ועשיתי דווקא,
אהבתי אותך אך נתתי לכעס לדבר במקום הלב, לכן לא הסכמתי לסלוח
לך. פגעת בי, לב סדוק חלש מכעס.
באמת שהתכוונתי לסלוח לך הפעם, אך ברגע האחרון החלטתי שעוד לא,
שבפעם הבאה, כשתבוא, ועכשיו לא תהיה עוד פעם.

יצאת מביתי, כועס, פגוע, אמרתי דברים שלא הייתי צריכה להגיד,
אמרתי שאני כבר לא אוהבת אותך. שיקרתי לך. יצאת בריצה, אם היית
מחכה עוד קצת היית רואה את הדמעות בעיניי, כנראה שהן היו גם
בעינייך אחרת לא היית ממהר כל כך.

ירד גשם, גם השמים בכו, קשה לראות דרך הגשם, דרך הדמעות, לכן
לא ראית את המכונית שיצאה מהרחוב הקטן? והיא, מדוע לא ראתה
אותך? האם גם שם היה אהוב שנפגע? הכביש היה חלק, ואתה על אותו
טוסטוס קטן שאהבת כל כך, חסר מגן, חסר אונים...

לאחרונה קרעתי את כל המכתבים שלך, התמונות, הציורים. אני לא
יכולה להמשיך להחזיק אותך דרכם. אני חייבת לתת לך ללכת,
להמשיך. להישאר עם זכרונות העבר שלך ולא לבלבל אותם עם זכרונות
הווה של חפצים...

אני כותבת לך כי לדבר אני כבר לא יכולה, לא יכולה לומר לך:

אני אוהבת אותך.





(נכתב בעקבות סיפור אמיתי. הוא נהרג בתאונת דרכים באותו
לילה)