קמתי מהמיטה רק ב7:30, למרות שבעצם התעוררתי בחמש. מההתרגשות.
זה היה יום ההולדת ה-7 שלי. אמא נכנסה לחדר עם מגש גדול ועליו
עוגת קצפת, העוגה שאני הכי אוהב. אחר כך נכנסו אח שלי ואבא,
ואבא החזיק חבילה גדולה ודקה, עטופה בנייר לבן מבריק. ישבנו
ואכלנו עוגה, ואני כבר רציתי לדעת מה יש בתוך החבילה. בסוף אבא
שחרר אותה מהידיים שלו ואני קרעתי את הנייר מעליה בתנועה אחת.
בפנים שכב לו עפיפון נייר יפיפה, בצבעים של כחול ותכלת, עם חוט
עבה ולבן שנפל ממנו והיה מסובב מסביב לגליל פלסטיק שחור. אחרי
שכולנו סיימנו להתפעל מהעפיפון ואחרי שאמא הכריחה אותי להגיד
שגם אחי יוכל להעיף אותו, היא אמרה שכדאי שניסע כבר, אם אנחנו
רוצים להגיע לאגם עוד היום.

כשאנחנו מגיעים לאגם דבר ראשון אני רוצה להעיף את העפיפון שלי.
אנחנו יושבים די רחוק מהמים, אבל ממש ליד שפת האגם יש שיחים
ועשבים בגובה שלי, כמו באגדות הכי ישנות, איפה שהמפלצות תמיד
מתחבאות. אני רץ לשם ואני כבר כל כך רחוק שאני כבר לא יכול
לראות את אמא ואבא.

העפיפון מתרומם יופי, אבל צריך לרוץ ממש מהר כדי שהוא ימשיך
לרחף. אני רק מסתכל על העפיפון היפה ומשתדל שהוא לא יאבד גובה.
אני בכלל לא מסתכל לאן אני רץ. אני רואה רק את העפיפון. אני רץ
מהר יותר ויותר, והעפיפון מרחף אחרי. אני משחרר עוד ועוד חוט,
והעפיפון כל כך גבוה עכשיו שהוא כמעט נוגע באלוהים. אני רץ מהר
יותר ויותר אבל פתאום אני מאבד את שיווי המשקל. אני מועד על
בול עץ, ונופל.

אני שומע את קול נחיתת העפיפון בשיחים. שורף לי בברך אבל זה לא
נורא כי אני גיבור. מרוב עצבים על הנפילה אני בועט ברגל בבול
העץ הזה שנפלתי עליו. טאח! אבל זה לא מרגיש קשה כמו בול עץ. זה
מרגיש רך. כמו בשר.
אני מתרומם קצת עם הראש, ומגלה שבול העץ הזה מכוסה פרווה שחורה
דקה וקצרה. אני קם עוד קצת וזוחל יותר קרוב. בול העץ הזה הוא
סוס. סוס מת.
אני קם לגמרי ומזיז קצת מהעשבים הגבוהים מסביב לסוס. רואים שזה
היה סוס זקן ורזה, אבל איכשהו הפרווה עדיין מבריקה.
המראה של הבהמה המתה נצרב בזכרוני ומשתק אותי.

כשאני חוזר הביתה אני שוכב לנוח. אני חייב לשכב לנוח, כי
ההליכה למכולת מתישה אותי לחלוטין.
מה לעשות, ככה זה כשאתה זקן בן 77.  
אבל היום אני עייף במיוחד. אני מתנשם מאוד וקצת כואב לי בחזה.
לא נורא, אני גיבור. אני מניח את הלחם והגבינה מהמכולת על השיש
במטבח ומחשב בלב את הרגעים שיעברו עד שאני אגיע לספה. בדרך
לסלון הכאב מתגבר עד שהוא הופך לזמזום רם וטורדני במיוחד בתוך
הראש שלי. אבל אין אף אחד שישמע אותו חוץ ממני.
אז זהו? זה המוות?

אני נזכר בסוס המת מהיומולדת 7 שלי, ואיך הוא שכב שם כל כך
מסכן ובודד. גם אני בודד. אבל זה לא נורא.
כל הבהמות מתות לבד.