אף פעם לא חשבתי שאני יכולה להרגיש ככה, בקרירות שכזו.
אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להגיד לעצמי: "שיר, אין לך אבא".
יש לי אבא מבחינה מוחשית, פיזית, חיצונית.
אבל מבפנים, אוי מבפנים זה שונה.
סערת רגשות יש לי בפנים.
מבפנים איבדתי אבא, דמות שהייתה אמורה להיות חשובה בחיי.
את האמת? כבר לא מעניין אותי מה קורה איתו, הכל הצגה.
מאז שהוא עזב, לפני 5 שנים, סחבתי את החרא שלו.
"אני נוסע כי אני צריך לשלם דמי מזונות לאמא שלכם, ואני נוסע
כדי שכשאני אחזור נחיה יותר טוב בבית משלי ולא של סבא וסבתא
שלי."
"בולשיט", חשבתי לעצמי.
"זה עוד תירוץ מניפולטיבי, אבא שלי הוא לא יותר מאגואיסט, כמה
שמכאיב לחשוב ככה", חשבתי והזלתי דמעה.

אני כל כך מקנאת בחברות שלי, אם כבר אפשר לקרוא להן ככה, אבל
זה סיפור אחר.
יש להן דמות אבהית, מוחשית מולן.
לעומת זאת אני צריכה לדמיין אותו כשאני מדברת איתו פעם בחודש
בטלפון.
וכשאני רואה אותו, בערך פעמיים-שלוש בשנה, אני סופגת ממנו רק
"מחמאות" לא רצויות ופינוקים מטופשים של ילדה בת 3, ונמאס
מזה.
הוא גרם לי לשנוא אותו, האטימות הזו שלו, להקשיב ולראות שאני
לא תינוקת, שכל הזמן הזה שהוא היה בחו"ל, התבגרתי - גדלתי
והתפתחתי ולא ישבתי וחיכיתי לו שיבוא.
כן, זה נשמע כמו מונולג-מכתב כעס אבל זה עבר את שלב הכעס. זה
שלב היאוש כי התיאשתי מלנסות ולגרום לו להבין שאני כבר גדולה
ובוגרת בשביל ה"מי הילדה הכי חמודה בעולם? מי שירילה' שלי?",
אני מתעבת את זה. תמיד תעבתי את זה, ותמיד תעבתי אותו.
בגללו אני שונאת מחמאות, בגלל הרכרוכיות הזו.
וכשאני מדברת איתו רציני, הוא בכלל לא מקשיב לי, ושום דבר לא
עוזר.
יותר קל לדבר גלויות עם ילד בכיתה ו' מאשר איתו.
שיהיה, כבר לא מעניין אותי, הוא גרם לי לא להתעניין.
אולי זה אנוכי ומגעיל, מה שאני כותבת, אך זה מה שאני מרגישה
ונמאס לי מההרגשה הזאת, אבל אני לא יכולה להגיד לו את זה כי זה
מעליב.
אבל אני לא מרגישה שיש תועלת בקשר שלנו, שאפשר לסכם אותו בכמה
מילים:

רכרוכיות כלפיי
התעלמות ממני
אטימות
וכסף.

הוא נותן לנו כסף ואחר כך מתרץ כל מיני דברים ומנסה לעקם את
הדברים, שייראו כאילו אנחנו רוצים את הכסף שלו, איזה בולשיט.

מה שלא יהיה, אני מתגעגעת אליו, אבל לא אליו ספציפית.
אני מתגעגעת לדמות האבהית שהיתה לי כשהייתי קטנה, שאיכשהו עוד
הקשיבה לי.
עכשיו לא נשאר לי כלום, ואם נשאר אז גם אותו אני מעריכה.
קשה לי לכתוב את זה, קשה לי להרגיש את זה, קשה לי להיפתח לדף
הזה כאן.
אבל אני חייבת
אני מרגישה שאין מי שיבין אותי
אין מי שירגיש ככה איתי, שיזדהה.

אולי זה קצת מגעיל מה שאני אומרת, אבל מה שקרה לי הרבה יותר
גרוע מלאבד אבא במציאות.
לי יש אבא אבל אני לא מרגישה אליו כלום.
ואני בוכה על זה.